הניה טראובה, גטו קראקוב, מחנה פלאשוב מחנה אושוויץ סוף 1944
היה זה בחודש אוגוסט 1944, הצבא האדום כבר כבש את פולין המזרחית, והתקדם במהירות לכיוון פולין המערבית. הגרמנים החליטו לחסל חת "פלאשוב", ליתר דיוק: את היהודים הכלואים בפלאשוב. אספו אותנו במגרש-המיפקדים. את הקשישים והחולים הובילו - בליווי כלבי-טרף ענקיים - לרכבת, לאושוויץ. והנה גם בא תורנו, נצטווינו להסתדר בחמישיות ולצעוד לתחנת-הרכבת. היה זה יום חם לוהט ומחניק. לא היו לנו כל אשליות, ידענו שהיעד שלנו הוא – אושוויץ! מאחר ואמי הייתה כה חלשה, חששתי שלא תחזיק מעמד בתוך קרון-הבהמות –לתוכם דחסו הגרמנים יותר ממאה איש, לכל קרון. שידלתי איפוא את ה"חמישיה" שלנו לסגת אחורה, כדי להרוויח קצת זמן באוויר. בחמישיה שלנו היתה גיסתי, אחותה אסתר בלומנקץ וחברתי צילה צוקרמן, אם לילדה קטנה בשם חנה,שהייתה מוסתרת אצל פולנים (הילדה חנה נשארה בחיים ,לאחר המלחמה איתרו אותה קרובי משפחה ואימצו אותה). הנסיגה אחורה של החמישיה שלנו גרמה לכך, שכל הקבוצה התחילה לסגת, הדבר עיצבן את הגרמנים והם החלו לירות עלינו. למזלינו הצלחנו לקפוץ לתוך התעלות שבצידי הדרכים. ושוב התחלנו לצעוד לעבר הקרונות שחיכו לנו. בהיותנו כבר ליד הקרונות, שידלתי שוב את החמישיהשלנו לסגת. רק אמי נשמעה לי, היתר העדיפו לגמור כבר עם הסיוט הזה ונדחסו לתוך הקרונות. אף אשה מאותו טרנספורט לא נשארה בחיים. הן נשלחו – כפי שנסתבר לי חאחר המלחמה – לשטוטהוף, ומשם על אניות רעועות לים הפתוח, שם נטבעו כולן, הי"ד.
(הניה טראובה, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
