logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פולה קופרפיש, מחנה קייזרוואלד, מחנה א.א.ג., מחנה שטוטהוף

נקלענו לכפר דייגים, לופאטינה. שלחנו שם לעבוד בכבול. העבודה הייתה קשה. לא היינו רגילות אליה. אך הפחד מפני הגרמנים היה גדול.
בסביבה פעלה קבוצת פרטיזנים גדולה בפיקודו של אחד איבנוב. קצין בצבא האדום. הייתה לי הזדמנות להצטרף אליהם, כבתו של חייל בצבא האדום. מאוד רציתי בכך, אלא שאמי התנגדה. לא יכולתי להשאיר אותה לבד.
פעם ערך גדודו של איבנוב התקפה חזקה על חיילים גרמנים. הגרמנים אסרו כל צעיריי הכפר ואותי בתוכם. נכלאנו במחנה-ענק בסיאוספיס. שם נערך מיון קפדני. היינו, דומה, היהודים היחידים, לא ידענו אז את אשר עוללו ומעוללים הגרמנים ליהודים. ידענו שהם רוצחים. הרבה רוסים נרצחו. אימא הודיעה שאנחנו יהודים. "צריך לומר תמיד את האמת". הגרמני שרשם הוכה בתדהמה. הוא דיווח על כך לממונים עליו.
נהגו איתנו לפנים משורת הדין ונלקחנו במכונית לריגה. לקייזרוואלד. אמרו לנו ששם מעסיקים בעבודה נשים יהודיות. מי שעובדת במסירות ובנאמנות נשארת בחיים. הביאו אותנו ישר לקייזרוואלד, קבוצה גדולה, לעבודת כריתת עצים ביערות שבסביבה.
עבדנו במסורים ובגרזנים. בחור יהודי אחד לימד אותי איך לגדע את העץ בגרזן בלבד, אם כי ידעתי זאת מתוך הסתכלות. פעם כשלא היו בסביבה משגיחים גרמניים או ליטאים החל הבחור להניח על זרועו וראשו תפילין, שהיו עמו בתוך שקית. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי יהודי מניח תפילין, דבר שגם לא שמעתי עליו. זה הרשים אותי כיהודיה. איך זה, שבכלל לא ידעתי כיצד יהודים, בני עם שאני שייכת לו, מתפללים?... על שאלתי אם אינו פוחד פן יראוהו "בקלקלתו" ,השיב, שאם אלוקים עמו לא יירא רע. עכשיו, שאני שולטת וכותבת בעברית, אני יודעת את מקור תשובתו.
עוד באותו שבוע אספו, באמצע יום העבודה, צעירות שעבדו בגדיעת עצים, ואני בתוכן, "העמיסו" אותנו על מכונית מסע והעבירונו למחנה א.א.ג. אמי, אחותי הקטנה, ואחותי הבכירה, עם הילד שעבדו אותה שעה במחנה בקייזרוואלד נשארו שם. אני לא ידעתי עליהם והם לא ידעו עלי... לימים הובאו למחנה החדש שלי גם אימי ואחותי הצעירה. אחותי הגדולה עם הילד נשארו בקייזרוואלד.
ליובה טיארקו, נערה וילנאית יפת תואר, הייתה חברתי ושכנתי לדרגש בבלוק מספר ארבע.היא התיידדה עם שוטר לאטווי צעיר, בחור יפה גם הוא, שהחל לחזר אחריה בהסתר. באין רואים.
בוקר אחד, היה זה מייד לאחר גילוח השערות ולאחר המסדר, אני באה למקום עבודתי, שם עבדה גם ליובה, והנה ליובה איננה. דאגתי לה, אולי קרה לה משהו. אבל איפה? איך? חיכיתי לבואה, אולי היא עוד מעט תופיע... גם השוטר הלאטווי נעלם מהמחנה. שניהם יחד. היה זה סוד גלוי, איפוא. אני ואחרות התפללנו לשלומה ולהצלחתה.
לימים נודע לנו שהייתה זו הבריחה היחידה מהמחנה שהצליחה. התפללנו בלבנו ש"האהבה לא תהא כוזבת". אלהים שמע את תפילתנו זו.
אמי ואחיותי עבדו במחלקת הבטריות. היתה זו עבודה מייגעת, מלוכלכת ומזיקה לבריאות, לכלי-הנשימה, ביחוד במצב של תת-תזונה. ביקשתי מהלאגר אלטסטה, הגב' נפתלי, שתשתדל להעביר אותן למחלקה שלי, שנעבוד יחד, שנהיה יחד, על כל צרה שלא תבוא. ואכן, הגב' נפתלי, שמעולם לא חסכה מאמצים לטובת '"בנותיה", עשתה כמיטב יכולתה גם בשביל משפחתי ומהר מאוד היה "איחוד המשפחה" שלנו לעובדה קיימת, שלושתן הועברו למחלקת הכבלים. היתה זו התפילה השניה שלי שנתקבלה בשמים. ואני הרי לא חונכתי מעודי כנערה דתית. שומרת מצוות...
היה לי מזל מיוחד אצל השבויים הרוסים שהיו במחנה בקרבתנו. גם הם לא ליקקו דבש, כנראה, אך הם היו מקבלים מצרכי מזון בכמויות ותמיכה מהצלב האדום. הודעתי להם, בדרך כלשהי, שאני מלנינגראד ובת למשפחה של חיילי הצבא האדום. אף סימנים לאימות דברי מסרתי. התחלתי לקבל מהם "חבילות שי". הם שמו לי אותן כפעם בפעם מאחורי הגדר ואני הצלחתי, כמעט תמיד, לאסוף אותן. הייתי כרגיל מביאה אותן לבלוק שלי, פותחת ומזמינה את הנוכחות להתכבד. "כל דכפין". זה עזר "לפרסומי" בבלוק. ביחוד כש"התפרסמתי" בין חברותי שם עוד קודם לכן : הייתי שרה להן שירים רוסיים עליזים ושיר-בלדה עצוב אחד, "סטרלקה", בו מסופר על אסיר שנקלע לבית-סוהר מבלי לדעת למה ומדוע, מבלי לדעת אפילו איך הוא נכנס לשם ואם ואיר הוא יצא משם. וכו', דומה למצבנו אנו. השיר התחבב מאד על הנשים והנערות.
בשטוטהוף קיבלה את פנינו, בכניסה למחנה, תזמורת צבאית, שניגנה שירי לכת גרמניים. לקבלת-פנים שכזו לא פיללנו כלל. בפנים נשתנו העניינים מיד מן הקצה אל הקצה. צעקות, צווחות, דחיפות, מכות. ממש כאילו נפלת ממרומי תרבות-אנוש אל בין פראים אוכלי אדם...
הריצונו למקלחות. ישב שם רשם-ממיין. אחד פולני. "משתף פעולה". כפי שנודע לי אחרי-כן עורך-דין במקצועו. הוא תפס ביד אחותי, ילדה קטנה ורזה שהפסיקה להתפתח מבחינה גופנית. והעבירה לצד שממול. כל תנועותיו אמרו כאילו "זו לא תישאר בחיים. זו דווקא תעוף דרך הארובה הישר השמימה" (אימרה "חכמה" זו של הגרמנים הגיעה לאזני). נחרדתי. פתאום איבדתי את עשתונותיי ולא ידעתי מה לעשות, למרות שכרגיל הייתי אמיצה יותר. וכך, עודני עומדת ותוהה, והנה אני רואה : דובקה, שעם הלאגראלטסטא נמנתה במחנה א.א.ג., נדחקת מהר אלי ואל הפולני, זריזה ונמרצת כתמיד, ומתחילה לדבר איתו פולנית. את שלא הבנתי היא סיפרה לי אחרי-כן. היא יעצה לו כ"ידידת-אמת" לא לקלקל שמו ומעמדו כעורך-דין, כי פולין עוד תקום לתחייה, כפי שזה קרה לא פעם בעבר, ובכן, למה שזה יעיק על מצפונו ? לבסוף, דומה, אף הצליחה להצחיק אותו באיזו בדיחה - ותוך כדי כך הושיטה ידה לעבר אחותי. אחותי מיהרה אליה, אחזה ביד המושטת, ודובקה העבירה אותה מניה וביה "מתחת לאפו" של הרשם, חזרה אלינו. חזרה לחיים. ושטוטהוף הרי מחנה-השמדה היה! איזו הקלה! עלינו יחד לדרך המובילה לחיים. היינו למקלחת. שוב יש לי אחות קטנה!
רק אז הבנתי את דובקה, שלא פחדה, כאחרות, לקבל עליה תפקידים, רק בגלל "פן יאמרו"... היא ראתה בכך פתח להצלה, להגשת עזרה, לעמידה על המשמר. ככל שידה רק השיגה, כמובן. כיום מוכר לי המאמר "כל המקיים נפש אחת מישראל, וכו'". דובקה ידעה, כנראה, מאמר זה עוד אז. לא לחינם הייתה היא שייסדה במחנה א.א.ג. "חוג דוברות עברית".
בשטוטהוף ראיתי מחשה עגום הרודף אותי עד היום. הקרמטוריום שם בו נשרפו אחיותינו ואחינו שהנאצים "הועידו" אותם לכך, היה מחנה בפני עצמו וגדור בגדר תיל מחושמלת. פעם הכירו שתי אחיות, שמשני עברי הגדר, זו את זו. ההיא שם עמדה מהעבר ההוא, מוזלמנית, שלובת ידיים על לבה, ראשה מורד ונטול הצדה, ממש כפי שמציירים קדושה מעונה לפני שהיא מועלית על מוקד.השתיים הכירו זו את זו והן רצו אחת לקראת השנייה. עמדתי והסתכלתי. מרוב להיטות לראות אחת את השנייה מקרוב הן שכחו את עצמן, ושכחו כל כללי זהירות. מרוב בהלה נפלו שתיהן על הגדר. משני עבריה. שתיהן נדבקו אליה. זו מול זו. מבלי יכולת להיפרד עוד. קוים בהן הפסוק על דוד ויהונתן : "הנאהבים (ות)) והנעימים(ות) בחייהם(ן) ובמותם(ן) לא נפרדו"...
עם השחרור מיהרו אמי ואחותי "הביתה" ללנינגראד. לחפש את יקירינו , "שחזרו בוודאי מנצחים" מהמלחמה. אני התעקשתי : לא אחזור לשם. הבית לא ביתנו. אני עולה לארץ ישראל! ואם הם נשארו בחיים תבואו כולכם אחרי. סטאלין הוא לא ה"שמש הזורחת" בעולם, כפי שלימדוני לספר ולשיר מימי ילדותי הרכים בגן הילדים ועד היותי כבר תלמידת תיכון. נוכחתי בכך. גם ברית המועצות לא מולדתנו היא. לאחר רצח טוטאלי כזה של יהודים, שוב אין להם תקומה אלא בארצם שלהם, ישראל.
הפעם לא הועילו תחנונים ודמעות. וכשהמגייסים לעליה ניסו, ברומניה, "לשכנעני" לעלות אני הרמתי קול עליהם: "אבל אני רוצה כבר. ברגע זה. בלי שהיות יתרות. ולו בדרך המסוכנת ביותר!" ואכן, הייתי מהראשונות מבין חברותיי במחנה, שעליתי ארצה בדרך "בלתי ליגאלית", בספטמבר 1945.
כיום אני אמא וסבתא מאושרת: שלושה בנים ושלו כלות ושישה נכדים כן ירבו. במחנות ההם מעולם לא חלמתי על כך. גם אימי באה לכאן. הבעלים- האבות שם לא "חזרו מנצחים" מהמלחמה. הם לא חזרו כלל...
גם מליובה טיראקו חברתי למחנה קיבלתי בזמנו ד"ש. פגשו אותה בווילנה כשהיא מחפשת שרידי משפחה. יפה כשהייתה, אך מודאגת מכך שהיא אינה מוצאת שרידים מבני משפחתה. ואשר לשוטר שהציל אותה, הוא נתגלה כאיש מצפון ומוסר. בהצילו אותה הוא הרי סיכן את חייו הוא... אלה דברי ליובה, אולם אני לא ראיתיה עוד.

(פולה קופרפיש, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|