האשה בשואה

חנה גולדברג, גטו דמבלין, צ'נסטחוב , 1944

בעת הגירוש השני הכריזו הגרמנים, שכל יהודי שלא יתייצב בשוק, יירה במקום. ואכן אותו היום רבים היו ההרוגים מידי הגרמנים, בתוכם הרבה ילדים, עוללים ויונקים. גם מקודם היו מקרי רצח של ילדים: בביתה של הניה אופת העוגות התגוררה משפחה של סנדלרים, יום אחד העמידה האישה בחוץ את ילדתה הפעוטה ונתנה לה לכרסם פרוסת לחם, עבר גרמני וירה בפעוטה. האם השתגעה מרוב צער.
בעת הגירוש הראשון, נאמר לנו, בעליה של המנסרה, כי עלינו לא חלה הגזירה להתייצב לגירוש, כי אנו עובדים במנסרה. בגירוש השני גיסתי שרה הייתה בדיוק מחוץ למפעל, היא ביקשה באמצעות שליח, לצאת אליה. פחדנו לצאת. כשהיא באה אל שערי המפעל, לא נתן לה השוער להיכנס. יצאתי ושאלתי אותו מדוע אינו נותן לה להיכנס. והוא השיב לי כי קיבל פקודה מהממונה הגרמני. אמרתי לו שאין זה עסקו ובכוח הכנסתי את גיסתי, הודות לכך היא וילדיה ניצלו...לאחר מכן הסתבר כי אנו כן חייבים להתייצב בשוק. אמנם הממונה הגרמני הוציא אותנו מן השורה, בטענה כי בלעדינו אינו יכול להפעיל את המנסרה, אבל לא את ילדינו. אני לא רציתי לזוז בלי הילדים, אבל בעלי שכנע אותי, שבינתיים כדאי לנו להסתלק, את הילדים הוא יצליח אחר כך לשחרר באמצעות מכרים וקשרים שיש לו.
ואכן באמצעות פקידה במנסרה ובאמצעות מפקד מכבי-האש, ובעיקר בזכות תושיית ילדינו הרכים שהתמצאו במצבם הנואש בהם היו נתונים, ניצלו כל הזדמנות, נמלטו וחזרו אלינו. הילדים סיפרו לנו שתוך כדי בריחתם מהשוק, ניסו להסתתר אצל הפולני בלצ'יקובסקי, אשר תמיד התיימר להיות "הידיד הטוב ביותר", כדבריו - הוא גירש את הילדים. כך נהג פולני שמשך שנים זלל וסבא בביתנו.
בעת הגירוש השלישי, והסופי, הסתרנו את הילדים בעלית-גג אצל הנגר הפולני אושטאקו. אז נאלצו אחרוני יהודי דמבלין להיכנס למחנה-העבודה. ה"ממונה" הגרמני של המנסרה המליץ לפני מפקד-המחנה להעניק לנו דיור טוב, מכיוון שבעלי היה "עובד טוב". העיירה התרוקנה מאחרוני יהודיה. הגענו למחנה בחוסר-כל, חשבנו כי ודצקי - השותף הפולני שלנו - יספק לנו אמצעי קיום.את הילדים הצלחנו להכניס לתוך המחנה.
עבדנו בנגריה בתחנת-הרכבת. את הנגרייה ניהל ה"מומחה" שלנו אולריך. הילדים הועסקו בטיפול באווזים. יום אחד תפסו הגרמנים את כל הילדים ופקדו עליהם לשכב על האדמה ולא לזוז. פחדנו כי עומדים לירות בהם. אותנו הכניסו לתוך חדר – בתחנת הרכבת - וציוו עלינו להתפשט, גברים ונשים כביום היוולדנו, ערים ועריה. אנשי הס"ס צחקו ואמרו שאל לנו להתבייש כי להם נשים. הם חיפשו על גופינו במקומות האינטימיים ביותר - כל מה שמצאו לקחו. אבל אז זה לא היה כל כך חשוב, כי כל דאגתנו הייתה נתונה לשלום הילדים. קרה נס והילדים שוחררו.
מתוך אחד הטרנספורטים שנשלחו להשמדה, נמלטה ילדה בת שש, היא הסתתרה זמן רב בתוך עץ חלול, עד שיום אחד כאשר הרעב הציק לה ביותר, היא באה אלינו למחנה - עור ועצמות, ממש שלד. כל הילדים שהיו במחנה (כחמישים בערך) טיפלו בה במסירות, רחצו אותה, האכילו אותה והביאו לה בגדים. איכשהו נודע לגרמנים על קיומה, באה הז'נדרמריה וירו בה. היו שהאשימו במעשה את "ראש היהודים", ונקארט, אני לא יודעת.
היה מקרה שני, רומה, בתו של ביומה ניסתה להיכנס למחנה, ונקארט לא הירשה לה. היא הייתה צפויה להריגה - אלו היו תופסים אותה בחוץ – והיה זה כבר לפנות ערב. במצבה המיואש, בראותה שלא נותנים לה להיכנס למחנה, ראתה עדר אווזים, לקחה אפוא שוט, ועשתה עצמה כאילו היא הרועה וזה היה מזלה, כי בדיוק באו שוטרים גרמנים, הם שאלו אותה, בגרמנית, מה היא עושה, והיא עשתה עצמה כלא מבינה את שאלתם, חזרו ושאלו בפולנית מה מעשיה, והיא השיבה כי רועה היא את האווזים, עזבו אותה, חשבוה כנערה פולניה. בכך היא הצילה עצמה, וחיה כיום באמריקה.
בשלהי הקיץ, 1944, לפני הישלחנו מהמחנה בדמבלין,, כאשר הרוסים התקרבו אלינו,החלטנו לא לזוז מהמקום. אולם, "ראש היהודים", ונקארט, העדיף לשלוח את האנשים, מכיוון שהיו לו הרבה אויבים שנטרו לו שנאה על התנהגותו כלפיהם. המחנה היה כבר במצב של התפוררות, לא הייתה כבר שמירה, ואכן היו כאלה שניצלו זאת ונמלטו ליערות הסביבה, שם הם נפלו מכדורי אנשי ה"א.ק"., האנטישמים הפולנים. היו שמועות כי ונקארט הלך אל הגרמנים והשתדל מאד שישלחו אותנו, אפילו הציע להם שלמונים.
אכן, הביאו אותנו לצ'נסטחוב, בקרונות-בהמות. בצ'נסטחוב הפרידו בינינו, נשים לחוד, וגברים בצריפים נפרדים. על גורל הילדים לא ידענו אם ירו בהם, קמה מהומה גדולה. הילדים התרפקו בחיק הוריהם. בעלי אמור היה לקחת את בננו איז'ה ואני את בתנו הדסה. בתנו אידה בת ה-14, הצליחה לעבור בתור "מבוגרת" ואילו את איז'ה ואת הדסה לקחו מאתנו, ניסיתי בכוה להוציא את הדסה, ניגש אלי שוטר יהודי ואמר: "גברתי, אינני רוצה שיירו בי. הגרמים ספרו את הילדים, ואם יחסר ילד - יירו בי".
"הרעשנו עולמות" - קבוצת הורי הילדים - להציל את הילדים מכליון שגזרו עליהם הגרמנים. השליט במחנה היה הרוצח איש הס"ס, ברטנשלגר. במחנה הקודם - כך סיפרו - היה נוהג לערוך ערב-ערב מסיבות הוללות, סחב את הנערות היפות ביותר והוא וחבריו אנסו אותן ולאחר מכן ירו בהן. כאן, בצ'נסטחוב כבר לא נהג "מנהג" זה. בסופו של דבר; הצלחנו להוציא את הילדים ולהשאירם בחיים, אני עבדתי בייצור כדורים, מהיותי עייפה נרדמתי פעם ליד המכונה, בדיוק עבר משגיח גרמני הוא סטר חזק על פני. למחרת העניש אותי בעמידה ליד הנהר "וארטה" החוצה את המפעל. הייתי חייבת לעמוד ישר בלי להסתכל קדימה או אחורה, כך עמדתי במשך יום שלם, כשלידי עומד שוטר ומשגיח עלי. הרגשתי שאני מתמוטטת, אבל היה עלי לעמוד "דום"!
בסתיו נלקחנו, קבוצת נשים, לבצע עבודות חפירות בסביבת העיר ראדומסק, לבתי אידה הרשו להצטרף ואילו להדסה - לא. הייתי אומללה, התחננתי לפני איש הס"ס שגם היא יכולה לעבוד כמונו, אבל הוא הוציא את אקדחו ואיים לירות בי, אם לא אפסיק להתחנן לפניו. הדסה הקטנה בכתה ויללה כשעזבתי אותה, וליבי היה מר עלי. רק כעבור חודשיים כשחזרנו מצאתי את בעלי ואת הדסה והיינו שוב כולנו ביחד.
בינואר 1945, לפני כניסת הרוסים לצ'נסטחוב, פינו אותנו הגרמנים והעבירו לברגן-בלזן. ואז התחיל פרק חדש גדוש סבל בשבילנו.

(חנה גולדברג, 1944, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)