logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

שרה קרבל, מחנה עבודה בקיילץ , 1943

היה זה ביום 29.5.43 השכם לפנות-בוקר, שוטר יהודי דפק בחלוני, תוך צעקת-זירוז: "להתייצב במגרש המיפקדים!". כולנו ידענו כי שעתנו האחרונה הגיעה, כל אחד מאתנו חש בכך. היום היה דווקא יום יפה, אבל אנו היינו שרויים בצער ובכאב. אמנם גם עד אז ידענו סבל ומכאוב, אבל מה שקרה אותו היום, הצער גדש מעבר לכל מה שהיינו מסוגלים.
בעירנו קיילץ, נשארו מכל הקהילה היהודית הגדולה, רק אלף יהודים, היינו סגורים בתוך מחנה-עבודה. בין אלה נמצאו גם 45 ילדים, אחרוני הילדים שנשארו לפליטה. כולם, ילדים יפים ומחוננים, פיקחים וטובים. גם בתי בת 15 החודשים היתה ביניהם, גיזיה היה שמה. תינוקת מתוקה עם עיניים גדולות בצבע תכלת השמים ושער זהוב. מאחר וכל האימהות עבדו מחוץ למחנה, הוטל עלי לטפל בכל הילדים. האכלתי את הילדים וגם לימדתי אותם ככל שיכלתי. לעתים קרובות עברה במוחי מחשבה טורדנית : עד מתי?... רעיון מעורר פלצות זעזע אותי: כמה זמן נשאר לנו עוד, שנוכל לשמוח עם ילדינו פרי-בטננו? לרוצחים האלה, לגרמנים יש זיכרון מצוין. תמיד היה לבי גדוש צער ופחד. גם תוך משחק עם הקטנים לא יכולתי לגרש ממחשבותיי את פחדי.
והנה, הגיע היום שכה פחדתי מפניו. בריצה יצאתי מחדרי. מתחת למעילי הסתרתי והחזקתי את גיז'יה שלי. הוצאתי אותה מהעריסה כשהיא ישנה, חרדתי שהפעוטה לא תתעורר ותתחיל לבכות. אחרי הלכו בעלי ואחי היחיד, מרדכי. תוך החיפזון לקחתי אתי כמה שמלונות בשביל הפעוטה, אולם שכחתי לחלוטין לקחת דבר מה בשבילה לאכול או לשתות, אפילו לא קובית סוכר. עד שהגענו למקום, כולם כבר עמדו סדורים בשורות. נעמדנו ליד שכנינו. כולם חיוורים, הידיים רועדות. מולנו עמדו שוטרים גרמנים, אנשי ס"ס וגסטאפו.
השמש התחילה לזרוח ולנו נעשה חם. והנה בא הרגע המר, נשמעה פקודה : "למסור את הילדים!", לשונות-אש מרצדות מול עיני, הכל מסתובב סביבי, לא רואה ולא שומעת כלום, כולי אחוזת אימה. אנשי הס"ס מתפרצים לתוך השורות וחוטפים את הילדים, הם נסחבים אל בקתה העומדת לא הרחק מאתנו.
אני מתפללת בלי מלים : "אולי אצליח להצילה?...". לא היה לי עוד כוח. מזה שש שעות עומדת כאן. מעניין : באותו הרגע חשבתי על רבבות ההורים, אשר במשך השנה האחרונה, עמדו בדיוק כמוני במעמד כזה, לפני הישלחם לטרבלינקה...
כמעט כל הילדים נחטפו כבר ונמצאים שם בבקתה הם צורחים ובוכים ביללה. המבוגרים שביניהם מתחננים לפני הרוצחים הגרמנים: "שחררו אותנו!...". הגרמנים סותמים את החלונות בבקתה כדי שבכי הילדים לא יישמע. אולם אנו שומעים והלב מפלץ מכאב. אני שמחה שבתי עוד איתי. אני מנסה להחליף מקומי, מנסה להיעלם מעיניהם הבולשות של הרוצחים, אולי אצליח כך, - הוי, ריבון העולם!...
אבל הנה ניגש אלי שוטר אוקראיני, וחוטף ממני את בתי הפעוטה, הוא מחזיק אותה בצווארון מעילה הירוק. מלמול חרישי עובר בין השורות : "גיז'יה, גיז'יה! הרי לא היה איש בין הנאספים שלא הכיר את ילדתי היפה. שוב לא ראיתי לא את בעלי, לא את אחי. מול עיני ריצדה רק דמותה הזוהרת של ילדתי זהובת-השיער, את ידיה הקטנות והמתוקות כשהיא משחקת עם הכפתורים הנוצצים במעילו של השוטר הרוצח. והיא נעלמה מעיני ושוב לא ראיתיה יותר.
אותנו, את העומדים במגרש המיפקדים חילקו לקבוצות, נשלחנו למחנות- כפייה לעבודה: בליז'ין, סקאז'יסקו, פיונקי, סטראכוביצה ועוד. הקבוצה שלי נשלחה למפעל ערגול-הברזל של לודוויגסהוטה ליד קיילץ. לאחר עמידה של 8 שעות במגרש בלי כל אוכל, העבירו אותנו למפעל - מרחק של 3 ק"מ- למקום חדש. עברנו דרך הרחובות של קילץ. בפעם הראשונה בלי ילדתי, בלי יקירי. הרגשתי עצמי מרוקנת בלי בתי, שמשי ששקעה לנצח. מאוחר יותר נודע לי כי באותו היום, המר והנמהר, בשעה 9 בערב נרצחו כל 45 הילדים וביניהם גם ביתי הפעוטה, בבית העלמין היהודי במקום. ברגעיהם האחרונים, לא הייתה נפש קרובה שתנחם את הפעוטים. רק מבטיהם הרצחניים של הגרמנים והאוקראינים ליוו אותם לקברם. ואולי הלבנה הקרה היא שליוותה את הקרבנות הקדושים אלי קברם. איש לא הזיל דמעה על קברם הרענן.

(שרה קרבל, 1943, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|