האשה בשואה

רבקה רוזנברג, הודל, ורשה, גטו גניבשוב, גטו דמבלין ורשה

גם מהודל נאלצנו לברוח, כי המצב הפך למסוכן. ארזנו אפוא את מעט הצרורות שבידינו ועזבנו את הודל. היעד שלנו היה להגיע לגניבשוב, מעבר השמאלי של נהר "הויסלה", שם התגוררה קרובת-משפחה רחוקה שלי. היו שמועות שהמצב שם, לא כל כך רע. הסיבה לעזיבתנו הפתאומית את הודל הייתה : ביום צום "'תענית אסתר", עמדתי ולשתי חלות לכבוד חג הפורים. לפתע התפרץ נאצי אחד לתוך חדרי, בראותו את הבצק, התחיל להציג לנו שאלות : מנין לך קמח? כאשר אמרתי לו שקניתי את הקמח בשוק (וכי יכולתי לומר לו שקניתי מידי יהודי?). התחיל להכות אותי באכזריות רבה, מבלי להתחשב שהייתי בחדשי הריוני האחרונים. הגרמני עזב אותי, כשאני שוכבת, בלי הכרה ומתבוססת בדם. התחרשתי למשך חודש ימים מן המכות. כתוצאה מכך, ערכו הגרמנים מצוד אחרי "רוכלים יהודיים", וכמובן היו מעוניינים שאני אשמש עדה, או נאשמת. יתירה מזאת : כאשר תפסו גוי-מבריח, שעסק בסחר הקמח, הוא הלשין על בעלי, כאילו הוא עוסק בכך. כך שלא נשארה לנו ברירה, אלא לברוח מן המקום מיד.
לא היה זמן לשקול או לתכנן. לקחנו את מעט הצרורות. ובחשאי התגנבנו דרך גדרות הגטו, עזבנו את הודל, והתחלנו במסע-הנדודים החדש שלנו, דרך שבילי-עפר נדדנו - אני בהריוני, כששני ילדים קטנים משתרכים לצידינו - עד שהצלחנו להשיג עגלה, איתה הגענו עד נהר "הויסלה". הילדים היו קפואים מכפור. הצמדתי אותם לגופי, כדי לחממם מעט מקיפאונם. הם לא בכו. חשו והבינו את מצבנו האומלל. בני יעקב בן החמש אמר : "אימא, מוטב למות, מאשר לסבול כך".

(רבקה רוזנברג, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)