האשה בשואה

רבקה רוזנברג, הודל, ורשה, גטו גניבשוב, גטו דמבלין ורשה

כשהתקרב מועד בו הייתי אמורה ללדת, החלטתי, בעצת בעלי, לנסוע לווארשה - במחתרת כמובן, מוסווית בתור "גויה". הסיבה לכך, בנגיבשוב, עיירה נידחת בלי רופא יהודי, לא היה לי סיכוי לקבל טיפול רפואי כלשהו. למרות הפחדים שלי, עברה הנסיעה לוארשה די בסדר. מצאתי פינה אצל פולנית אחת, איתה הייתי ביחסי ידידות עוד מלפני המלחמה. הגעתי לווארשה ב-15ביולי 1942 סמוך ללידה. אולם, מיד בחוזרי מבית-החולים, הייתי נאלצת לעזוב את המקום. מכרים הזהירו את המארחת שלי, כי מאן-דהו הלשין עליה, שהיא באה במגע עם יהודים. בלית-ברירה חזרתי עם בתי התינוקת, על זרועותיי, לגניבשוב. שוב באופן אי- לגאלי. לבתנו קראנו בשם יהודית.
קשה היה לנו להתפרנס במקום נידח כמו גניבשוב. היינו חייבים לדאוג לילדנו הרכים, שני בנינו הקטנים, ובמיוחד הייתה בעיה להשיג חלב בשביל יהודית, התינוקת. באותה תקופה אף פעם לא אכלנו לשובע, כל מה שהיה לנו, דחסנו לתוך פיותיהם הרעבים של ילדנו. הילדים הרכים, שכאילו הבינו את מצבנו, מעולם לא התלוננו, מעולם לא ביקשו דבר. את כל הצער והמצוקה קיבלו בהבנה רבה. התנאים במקום נעשו קשים, וקשים יותר. מכרנו את כל חפצנו הבלתי- חיוניים. הגרמנים הכבידו את עולם על יהודי הגטו בגניבשוב, כל פעם בצורה אכזרית יותר. במיוחד נעשה קשה יותר השגת מצרכי-מזון. מאין ברירה, סיכנתי את ראשי והתגנבתי אל מחוץ לגטו כדי להשיג קצת מזון בשביל העוללים שלי. תמיד חשבתי: אם יתפסוני, מה יעשו האפרוחים הרכים בלי אם? בהברחות אלו מחוץ לגטו, הבאתי הביתה, מה שהיה ביכולתי להשיג. היו גם פשיטות של המשטרה הגרמנית, ואפילו של "פולקסדויטשים" ששדדו ובזזו את היהודים, חטפו לעבודה וכו'.

(רבקה רוזנברג, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)