רבקה רוזנברג, הודל, ורשה, גטו גניבשוב, גטו דמבלין ורשה
כפי שכבר ציינתי, שמתי פעמיי לעבר הכפר הסמוך, אבל בשום אופן לא הצלחתי למצוא לנו מקלט לילה. אומנם היה ברשותי תעודת זהות בתור נוצרייה, בשם אירנה ויניצקה, אבל זה לא סיפק אותם. דרשו ממני רישיון מיוחד מידי מוכתר הכפר, שמותר להם להלין אותי. פניתי אל מוכתר הכפר, וסיפרתי לו כי בעלי נחטף לעבודה (תופעה שכיחה בתקופת הכיבוש הגרמני), וכי אני מחפשת מקום ללינת לילה, והצגתי בפניו את תעודת הזהות שלי (המזויפת), על שם ויניצקי. גם ביקשתי שירחם על הפעוטה שלי. הוא אכן הסכים ונתן לי אישור כנ"ל. נאלצתי לחטט את רגליי מבקתה כפרית אחת לשנייה, רק בבקתה החמישית נעתרו לתחנוניי והסכימו להלין אותנו- בתוך האסם. רבצתי על אלומות הקש בתוך האסם, ולא יכולתי להירדם. היה נורא קר ולא היה לי במה להתכסות. יהודית הפעוטה בכתה בלי הרף, כל הלילה, היא הייתה רעבה וכנראה, גם התקררה.
(רבקה רוזנברג, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
