רבקה רוזנברג, הודל, ורשה, גטו גניבשוב, גטו דמבלין ורשה
עמדתי חסרת-אונים. כבר איחרתי ולא יכולתי להיכנס לתוך הקרונות. אנשי הגסטאפו כבר סגרו אותם, לכל היותר יכולתי לגשת לאחד הרוצחים ולומר לו שאני יהודיה, ולתת לו להרוג אותו, יחד עם ילדתי. אולם בדיוק באותו הרגע הרגשתי את לטיפותיה של הפעוטה, בידיה הקטנטנות היא ליטפה את פני, ובתוך הרהורי היה נדמה לי שאני שומעת אותה ממלמלת : "אימא". לחישה זו של הפעוטה נסכה בי כוחות חדשים, הרגשתי חובה להיאבק על חייה של הפעוטה.
חזרתי ופניתי מהתחנה לעיבורה של העיר - מרחק של כ-4 ק"מ – מקום הולדתי, פולב. העיר שהייתה כל-כך מוכרת לי משחר ילדותי שינתה את נוף מראה ברובה הייתה שרופה, והרוסה, פה ושם נשארו כמה מבנים שלמים שלא ניזוקו. פניתי אל דירתה של שכנתי לשעבר, גב' קובלסקה, אצלה מצאתי מקלט למשך יממה אחת. הדבר איפשר לי להאכיל את הקטנה, לכבס את הכביסה המלוכלכת ולהצטייד קצת במזון. אבל השאלה שהעיקה עלי הייתה : מה הלאה? מה עלי לעשות ? מכרה אחת, גב' קוטובסקה הייתה בדעה שכדאי לי לנסוע לווארשה. היא אפילו הביעה את נכונותה להתלוות אלי בנסיעה זו. היא הבטיחה לי שאוכל למצוא מקום מגורים אצל ידידיה הטובים. בינתיים נוכחתי לדעת שהילדה חולה, ובווארשה ניתן לי להצילה.
(רבקה רוזנברג, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
