logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

הינדה פלמן-פרנר, מחנה נשים בליטא

תוך כדי חיסול גיטו וילנה בספטמבר 1943 הפרידו אותי יחד עם אחותי בת ה-12, אסתר, מההורים. ההורים הובלו להשמדה, ואנחנו הועברנו למחנה עבודה, המפעל אא"ג בו עבדנו היה מפעל חיוני לתעשייה צבאית גרמנית. כל מי שזכה לעבוד בו, "מובטח היה לה" שתישאר בחיים, כל עוד תהיה מסוגלת לעבוד.

גרנו במעין אורווה מלאה דרגשים (קרשים) ב-3 קומות, לשינה, ומנת המזון היומית היה בה רק כדי לא למות מרעב. כל דאגתי נתונה הייתה לאחותי הקטנה, שגם בימים כתיקונם הייתה חולנית, רזה ונמוכת קומה. דאגה זו היא שהוסיפה לי כוח לחיות, ידעתי שאני היחידה האחראית לה ולחייה, במחלקת הסוללות בה עבדתי התיידדתי עם אישה לטווית שנהגה להביא לי מדי בוקר כריך מביתה. הכריך הזה, שהועבר אלי בחשאי מתחת לשולחן, החזיק בחיים אותי ואת אחותי במשך חדשים רבים. אישה זו, היא שחיזקה בי את האמונה באדם.

השאיפה להציל את אחותי הדריכה אותי להמציא תחבולות שונות,לדוגמא - רגעי המתח והחרדה בעת מסדרי הבוקר, בהם סקר קצין הס"ס את כל האסירות בעין בוחנת וחיפש "קורבנות"; - החולות והחלשות שאינן יכולות להביא יותר תועלת הוצאו מהשורה ונשלחו להשמדה. כדי לשוות לאחותי מראה מבוגר ובריא יותר הייתי קושרת לראשה המגולח מטפחת באופן שהוסיף לה גובה. ובעת המסדר עמדתי על ידה ולחשתי : "אסקה הזדקפי, התיישרי, הרימי ראש !" כך עודדת אותה ונמצאתי גם אני מעודדת. כשאני אומרת את המלה עידוד - אינני יכולה שלא לחשוב על פלורה. האור הגדול שהחזיק אותנו בחיים. פלורה הייתה לנו ולבנות מבלוק מס' 2 סעד רוחני. משום מה אימצה פלורה את שתינו ואת אירינה ותמרה כבנותיה ודאגה לנו ככל שיכלה. עודדה במילים, חיזקה את רצוננו להמשיך לחיות, לא להיכנע לחרדה ולרעב. לא רק במילים עזרה, אלא גם במעשים. אף במעשי-גבורה שסיכנו את חייה היא.
הנה מקרה שלא אשכחנו לעולם: יום אחד הועמדנו למסדר והנה אני רואה, פלורה נמצאת בצד אחד- ואני ואחו בצד השני. היה ברור לנו שאנחנו נידונות להישלח מכאן להשמדה. ההאופטשרפירר עובר לו בצעדי כל-יכול ומסתכל. עמדתי אדישה. אדישה למתרחש מסביב. לחיים ולמוות גם יחד. כאילו לא בי ובאחותי מדובר. לפתע רואה אני - פלורה ניגשת להאופטשרפירר (אישיותה המיוחדת עוררה יחס מיוחד כלפיה אפילו אצל הנאצים) ואומרת לו משהו. לא שמענו את תוכן השיחה, אך אחרי ויכוח קצר הוא נגש אלינו, והעביר אותנו לצידה של פלורה. ניצלנו ונשארנו בחיים. אחר כך נודע לי, שפלורה הציגה אותנו כבנות-דוד שלה וביקשה ממנו שנשאר איתה קצין הס"ס טען שאחותי עדיין ילדה ואינה מתאימה למחנה העבודה. פלורה לא היססה והסבירה לו שהיא מבוגרת מכפי מראה החיצוני אלא שבגלל מחלה מיוחדת לא גדלה בגובה.הקצין הבין שזה שקר, אך אפילו הוא התפעל מתושייתה ופיקחותה של פלורה ואמר לה- אם את מסוגלת להמציא כל כך מהר את השקר – קחי לך אותן.
כזאת הייתה פלורה- אחותנו הבכירה ואמנו במחנה. רוח איתנה ומסירות אין גבול. האור שהאיר לנו את חשכת חיינו במחנה.
כדי להרים את המורל החליטה פלורה לארגן ערב תיאטרון בובות. ההצגה התקיימה ללא נוכחות השומרים. התרגשות למראה הבובות המציגות הייתה כה גדולה שבתום ההצגה פרצו אסירות בשירת "התקווה".
לא הבנתי אף מילה בהמנון, אך הזדעזעתי למשמע "ציון ירושלים". החזקתי בידה של אחותי, דמעות זלגו מעיניי והרגשתי התרוממות רוח שלא ידעתי כמוה עד כה. הייתה זו חוויה עמוקה של שיתוף גורל וקשר בל ינתק עם כל אלה שעמדו בבלוק ההוא. הרגשתי השתייכות למשהו גדול החי וקיים אי שם מחוץ לגבולות מחנה העבודה, אשר למענו כדאי להתאמץ ולחיות. זו הייתה "הציונות" שלי שנולדה ברגע ההוא. שירת התקווה במחנה הנאצי, היא שהורתה לי, כבהבזק רגעי, את מטרתי בחיים, אם אומנם אשאר בחיים.

(הינדה פלמן-פרנר, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|