האשה בשואה

רבקה רוזנברג, הודל, ורשה, גטו גניבשוב, גטו דמבלין ורשה

בדפים הקודמים תיארתי את מאבקי הנואש על הצלת חיי יקירי, את התלאות, הצרות והייסורים שהיו מנת חלקי. ממאבק-אימים זה יצאתי מנוצחת, איבדתי את שני ילדי, יעקב ומנשה. איבדתי גם את בעלי האהוב שמעון. נשארתי רק עם ביתי,יהודית הפעוטה, רק בגללה המשכתי להיאבק על החיים. בסופו של דבר נאלצתי, כדי להצילה מכיליון, לנטוש אותה בבית-חולים נוצרי "על שם לזר הקדוש". היה זה בראשית שנת 1945, המלחמה הארורה כמעט נסתיימה, אבל לא בשבילי. התחלתי במאבק קדחתני לחפש אחרי בתי יהודית. הסתבר לי כי בית-החולים שהתה בתי, פונה מווארשה בעת המרד הפולני בקיץ 1944. הרמז הראשון קיבלתי מפיה של אישה נוצרית שהחזיקה קיוסק סמוך לבית החולים, היא אמרה לי כי אחותה עבדה בשעתו בביה"ח "ע"ש לזר", וכי כעת היא גרה בקראקוב. נסעתי אפוא לקראקוב ולאחר חיפושים רבים הצלחתי לאתר את האישה. מפי אישה זו נודע לי כי אכן חלק מהילדים הקטנים הוכנסו - בעת המרד ולאחר פיצוץ בית-החולים - לבית-יתומים קתולי, וכי בקבוצת הילדים הייתה ילדה בשם טרסה ויניצקה (השם המאומץ של בתי). היא גם זכרה, בדיוק, באיזו נסיבות זה זו נתקבלה לבית-החולים.
חזרתי אפוא לווארשה ולאחר חיפושים ארוכים הגעתי לאותו בית-יתומים עליו הצביעה האישה בקראקוב. פניתי אל מזכירת המוסד וסיפרתי את מטרת בואי, האישה האזינה קשב רב לדברי, וקראה למנהלת המוסד. בהתחלה סירבו השתיים למסור לי מידע כלשהוא. אך אני התעקשתי ולא ויתרתי, עד שנאלצו להודות כי אכן ילדה בשם הנ"ל שהתה במוסד, אבל אינן יודעות מה קרה איתה, מ בימי המרד נעלמה. הבנתי שאינן רוצות לספר לי ולמסור את מקום הימצאה. אילו לא הייתה בחיים, חלילה, בוודאי שהיו אומרים לי.
הודעתי להן שלא אוותר, אני ארעיש עולמות ולא אשקוט עד שאמצא את ילדתי. שתי הנשים נוכחו לדעת שהעניין מתחיל להסתבך, ולא רצו בכך – מפחד בשלטונות הקומוניסטיים שקם בפולין - התייעצו ביניהן ולבסוף ביקשו ממני לבוא למחרת.
בבואי, למחרת, הודיעו לי שהילדה חיה ושהיא בריאה. מרוב התרגשות פרצתי בבכי היסטרי ממושך. הממונות הודיעו לי כי הילדה אומצה כחוק, וכי ההורים המאמצים הצהירו שבשום פנים לא יחזירו את הילדה. המזכירה גם הוסיפה וסיפרה לי, כי לאחר שמצאו את הילדה הנטושה – את בתי- ותעודת הלידה שלה ע"ש ויניצקי, לאחר שבועיים כשהחלימה שלו לי מכתב (לפי המען הבדוי). ולאחר שלא באה כל תשובה, בדקו ומצאו שהייתה זו כתובת כוזבת. ולכן כעבור שמן מה מסרו את הילדה לאימוץ. משום כך – סיימה המזכירה – המוסד מבחינתנו נהג כדין. הם מסרו את הילדה לאותו זוג לא לפני שבדקו את מצבם הכלכלי, את תנאי הדיור, את אופיים התרבותי וכו'. ומאחר ולמוסד אסור – לפי החוק – לגלות את שם המאמצים ואת כתובתם, אין הם יכולים לעזור לי. המנהלת רק העירה לי, שהילדה חיה בתנאים טובים מאוד.

(רבקה רוזנברג, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)