האשה בשואה

רבקה רוזנברג, הודל, ורשה, גטו גניבשוב, גטו דמבלין ורשה

היה זה רגע מאושר בחיי, לא חיכיתי זמן רב. מספר פעמים הלכתי למשפחת שצ'רבינסקי – בלווייתו של הסרן דרוקר ושוטר פולני- לשם קבלת הילדה, אולם לא הצלחתנו בכך, כי הילדה לא הייתה בבית, גם הגב' שצ'רבינסקי נעלמה.מר שצ'רבינסקי סירב למסור לנו את מקום הימצאן. לא עזרו האזהרות על העונש הצפוי לו בגין זה.
החלטנו איפוא להפתיעם, יום אחד באנו לדירת השצ'רבינסקים בשעה שש בבוקר. ההפתעה הייתה מוחלטת. בהתחלה סירבו לפתוח לנו את הדלת, ורק לאחר שהשוטר איים שיש לו צו לפרוץ את הדלת, הכניסו אותנו. השצ'רבינסקים ביקשו היות להתקשר אל העו"ד שלהם, יכנובסקי, כדי לברר את חוקיות הצו של משרד הפנים, הסכמנו. נסענו, שצ'רבינסקי, השוטר ואני אל עו"ד יכנובסקי, ואילו הסרן דרוקר נשאר לשמור על הילדה ששוב לא יבריחו אותה. לאחר עיון קצר בצו שהוצא ע"י שר המשפטית הורה עו"ד יכנובסקי לשצ'רבינסקי, לכבד את הצו ולהחזיר את הילדה.
חזרנו לבית השצ'רבינסקים. אמנם האנשים היו עצובים, אבל קיבלו אותנו בכבוד: גב' שצ'רבינסקה נתנה לילדה לאכול ארוחת-בוקר, וכך אמרה לה בשעת הפרידה הנרגשת : "עד עעשיו אני הייתי לך לאם, מעתה אישה זאת תהיה אמך. לכי אתה, אך אבוא לבקרך".
כך קיבלתי בחזרה את בתי, היה זה בספטמבר 1946, 20 חודש של מאמצים וסבל בל-יתואר. נשארנו בווארשה. היחסים עם השצ'רבינסקים, שסבלו בהתחלה מחוסר-אמון, השתפרו במרוצת הזמן. כל הזמן היינו במגע. אחרי שעלינו ארצה היינו בקשר-מכתבים. גב' שצ'רבינסקי הייתה אישה הגונה והיא נפטרה לפני שנים אחדות. אחרי שהצלחתי להוציא מידיהם את בתי הם קיבלו לאימוץ ילדה אחרת. גם עם הילדה אנו בקשר, בתור סטודנטית היא ביקרה אצלנו - לפני שנים אחדות - אצל "אחותה". היא שהתה אצלנו חודשיים, ואנו מאד מיודדים אתה ונשארנו במגע "משפחתי" ואני שמחה על כך.
בתי החליפה את שמה - המאומץ בימי המלחמה - מטרסה, וחזרה לשמה אותו קיבלה עם הולדתה יהודית. זכיתי להעניק לה חינוך יהודי טוב. היא סיימה את האוניברסיטה וקיבלה תואר בהיסטוריה וספרות. בדצמבר 1964 התחתנה יהודית עם מוסיקאי, אריה רנסטן (ראובן), המשמש כמנהל הקונסרבטוריום ומפקח על כל ביה"ס למוסיקה בארץ.
כאם וסבתא היושבת בתוך עמי וארצי, אני מאושרת.

(רבקה רוזנברג, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)