האשה בשואה

לאה נבנצאל, גטו אופטוב , 1942

באחד מלילות החורף של שנת 1942, בעיצומה של סופת שלג עזה, חמקו גבר ואישה מתוך הגטו של אופטוב שבפולין, כשהם נושאים, בתוך סל, את בתם יחידתם לאה, שנולדה להם כחצי שנה קודם לכן. הם ידעו כי בעוד ימים ספורים יחוסלו יהודי הגטו ורצו להציל לפחות את ילדתם. צעירים היו הוריה של לאה. בני 22 שנה בסך-הכל. פיפא, האם, וצבי, האב, אהבו איש את רעותו עוד על ספסל הלמודים. בפרוץ המלחמה נערכו כלולותיהם בתוך הגטו, שם נולדה להם הבת. עתה היו פניהם מועדות אל הכפר הסמוך. על צוואר בתם ענדו שרשרת דקה ומדליון, שנשא באותיות זעירות את שמה, שם הוריה, תאריך לידתה, ומוצאה היהודי.
הכפר היה שרוי בחשיכה, כגנבים בלילה, התקרבו לבית איכרים אפל ודפקו על דלתו, שקט שרר מסביב ורק כלבים נבחו פה ושם. הדלת נפתחה ועל הסף ניצב איכר פולני מופתע. "מה מעשיך בזה, יהודון ?" פתח בקול: "הסתלק מפה,אם אין רצונך שאשחטך בזה הרגע !" צבי ופיפא נפלו לרגלי האיכר, נשקו למגפיו והתחננו לפניו שיציל לפחות את בתם. הן בן-בית היה בביתם. אביו של צבי העסיקו כל השנים. "הרוג את שנינו, ובלבד שתציל את הבת". אמרו לו.
מחשבה מסוימת צצה במוחו של סטיפן. הוא הכניסם לביתו ותבע כסף. ההורים נתנו לו את התכשיטים שבידיהם וחזרו אל הגטו. וכך נשארה לאה בבית סטיפו. תוך שלושה חודשים חוסל הגטו ובו נספו הוריה של הפעוטה. כשנודע הדבר לסטיפן, נטל את התינוקת ושם פעמיו אל מסילת הברזל, המרוחקת פרסאות אחדות מן הכפר. הוא הניח את לאה על הפסים ונחפז אל כנסיית-הכפר,כדי להתוודות על חטאו. בשמוע הכומר את וידויו של סטיפן, ייסר אותו קשות ואץ להציל את התינוקת, בטרם עברה הרכבת.1
באותו כפר חי איכר עשיר, חשוך בנים, מיצ'יסלאב שמו, והוא אימץ לו את לאה לבת. העניקו לה את השם הנוצרי מריה, על צווארה ענדו צלב ולמדוה לקיים את מצוות הדת הקתולית. אמנם, תמהו איכרי הסביבה למוצאה של התינוקת והיו נשים רכלניות שלא היססו לחוות את דעתן על העניין, אולם לכלל-מלשינות לא הגיע הדבר, שכן הכומר פרש את חסותו על הילדה.
חלפו שנים, המלחמה תמה, שרידי השואה החלו משוטטים באירופה, בחיפושים אחרי בני משפחותיהם, שאולי ניצלו באורח נס. מגטו אופטוב שרדו מתי-מעט, וביניהם אסתר, דודתה של לאה, שידעה על מקום מחבואה. בבואה לכפר, פנתה הישר אל האיכר סטיפן, אותו הכירה עוד מלפני המלחמה. סטיפן נדהם בראותו את אסתר. הוא האיר לה פנים ודיבר עמה בלשון חלקות ואף אל ביתו הזמין אותה, כשהוא משלח מבטים נפחדים לעבר השוטר הפולני שליוה אותה. מיד סיפר לה על מקום המצאה של לאה והעלים רק את מזימתו, שלא עלתה בידו. לאה פנתה אל הכומר והלה גילה לה את האמת. השוטר יעץ לאסתר להציל תחילה את לאה. "בסטיפן יטפלו כבר השלטונות" אמר לה.
באותו יום, הזמין הכומר אליו את האיכר מיצ'יסלאב ואשתו ותבע מהם להחזיר את הילדה שהפקיד בידם. השניים סירבה. "בתנו היא", טענהו, "ולא ניתן אותה בידי זרים. לא נוכל לחיות בלעדיה". אפס, תחנוניהם לא הועילו. הכומר אמר כי בידיו הוכחות מלאות ליהדותה של מריה. כדי לנחם את ההורים-המאמצים, אמר להם: "עליכם להיות גאים בהצלת נפש תמה ונקייה מעוון. אולי בזכות זאת יעניק לכם הבורא ילדים משלכם". לבסוף ניאותו השניים להביא את הילדה ולמסרה לידי דודתה.
הפגישה נועדה לשעה שבע בערב. אסתר ישבה בבית הכומר, כשלפתע נכנסו האיכר ואשתו, ועמם ילדה שחרחורת ויפת-תואר כבת שש. ראשה היה מתולתל ועל צווארה ענדה צלב.
למראה הכומר נפלה על ברכיה והצטלבה באדיקות. אסתר התעלפה מן הזעזוע. כאשר הושבה אליה רוחה, הציגו בפניה את מריה. "זוהי דודתך, שבאה לקחתך לביקור בביתה בוורשה", אמרו לה. מצאו לנכון להעלים ממנה, לפי שעה,כי דודתה היא יהודיה, שכן מריה חונכה בבית קתולי אדוק, בו הייתה שנאת היהודים ללחם חוקה.
למעלה משנה הייתה לאה-מריה בבית דודתה אסתר, בוורשה. באהבה ובמסירות אין קץ לימדה אסתר את לאה לאהוב כל אדם, לרבות יהודים, אולם מריה הוסיפה להצטלב ולהתפלל בכנסיה והוסיפה להתגעגע אל הוריה-מאמציה.
לאחר מכן עלתה אסתר לישראל והביאה עמה את לאה-מריה. שנתיים התגוררה לאה בבית דודתה ביד אליהו בתל-אביב. לאחר-מכן הוכנסה למוסד חינוכי של "פועלי אגודת ישראל" בראשון-לציון, ומשם עברה לקיבוץ חפץ חיים, שם סיימה את בית-הספר התיכון וגם הכירה את בעלה לעתיד, ד"ר שמשון נבנצאל, גם הוא משפטן, בנו של מבקר המדינה לשעבר.
ד"ר לאה נבנצאל יפת-התואר, אדוקה בדת היהודית. "אם אין אמונה בלב", היא אומרת, "הכל ריק מסביב, בייחוד לדידי - שעודני חשה את הצלב תלוי על צווארי".

(לאה נבנצאל, 1942, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)