logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

מוסיה דייכס, מחנה קייזרוואלד (ריגה), מחנה טורון

בקייזרוואלד שהינו כעשרה ימים בלבד. יום אחד הוציאונו, העמידונו בחמישיות וציוו עלינו לעמוד כך ולחכות. לא ידענו לאן יובילונו כעת. "ימינה" או "שמאלה". היינו מלאות צפייה וחרדה. חרדנו לבאות. אותי הטרידה כל הזמן מחשבה אחת, הסתכלתי במאשא, בחו'קה ובאימא שלה, שעליה שמרנו כל הזמן וחידדנו חושינו בתחבולות, כיצד להחביאה, את האם הקשישה, בין הנשים הידידותיות. ואכן עד כה הצלחנו. 'ולוואי ונצליח כך גם להבא", התפללתי בלבי. "נצליח גם נצליח", עודדתי כאילו את עצמי. "כלום יתכן אחרת ?"
המסדר נגמר בטוב. למעלה ממה שחשבנו. הובילונו לא. איי. ג., גן עדן של-מטה בשביל יהודים תחת השלטון הנאצי! גג-כלשהו למחבוא ולמסתור מפני המבול העז שניתך עלינו. גג פרוץ אמנם, אבל גג.
אכן, אכסנו אותנו בבנין סגור. עם חלונות ושמשות ממש. עם בתי שימוש, עם מקלחות ומים חמים, לפעמים. הייתה זו התקופה הטובה ביותר שלנו בימי השואה, והיא שאפשרה לנו לעבור איכשהו את הימים השחורים ההם ולהגיע עד הלום.
כמובן שלא לקקנו דבש גם שם. גם שם שבענו מרורים. צופפו אותנו כעדר כבשים. 150 נשים באולם אחד. דרגשי הקרשים עליהם ישנו היו עשויים שלוש קומות. הם הזכירו משום מה את תיבת נח, בה מצאו הוא ואשתו ובניו והחיות והבהמות והעופות מקלט מפני המבול. הנינצל גם אנחנו ?
הדרגש הגרוע ביותר היה זה, האמצעי. בגורלי עלה דווקא דרגש כזה. מדי פעם כששכבתי לישון הוא הזכיר לי את מיטת סדום האגדית. וכל כך למה? כי עליו אפשר היה רק לשכב, בשום אופן לא לשבת, כי מששכחת את עצמך והתיישבת - היית מקבלת "זבנג" בראש מהקרשים שמעליך ונופלת בחזרה. כל כך נמוך היה. בכדי לעלות על ה"יצוע" הכרחי היה להשתחל לתוכו. וכך ברדתך, מבלי להוריד רגלים, חם ושלום, שכן אז היית פוגעת בשוכנות בדרגש התחתון. בעלותך וברדתך ביצעת מעשי-לוליינות, גם אם לא התכוונת לכך, ובשכבך הרגשת את עצמך ככלואה בתוך מגירה. בלי אויר לנשימה. בלי כלום.
מאוחר יותר המציאו לנו מזרונים מנייר ממולאים נסורת. ושמיכות להתכסות בהן. מהר מאד החלו להישפך מן המזרונים כינים ופשפשים. זה היה זעזוע. זכורתני, פעם נכנס לתוך אזני פשפש אחד ועד שהוציאוהו מתוכה ראיתי את עצמי משוחחת עם סבתא בעולם האמת. כל כך מצא המשכן הזה חן בעיניו. מישהי הוציאה לפשפשים את השם "צימוקים", כינוי שנדבק להם מסכנים, מאז אינני יכולה לראות צימוקים.

אני עבדתי ליד סלילי האנטנות. משמרת העבודה הייתה בת 12 שעות, מ-6 בבוקר עד 6 בערב, בהפסקה של כחצי שעה בשביל אכילת המרק. המרחק שבין בית -החרושת שבו עבדתי למחנה נמדד על-ידי הגרמנים ל-10 דקות הליכה בדיוק. לפי זה חישבו ומצאו שמספיק חצי שעה בלבד בכדי לרוץ למחנה לאכול את המרק ולחזור לעבודה. כשהגענו במרוצה ל"ארוחת הצהרים", כבר היו כל 150 הצלחות, עם המרק שבתוכן, ערוכות על השולחן. שהכול יזוז מהר. במהירות הבזק. "בליץ". כל אחת חמדה, כמובן, מרק חם. "הלוואי ואזכה היום במרק חם". וכל אחת לטשה עין לעבר הצלחות שמולאו לאחרונה. אך היה גם צד שני למטבע: מרק חם מצריך יותר זמן בכדי לבלוע אותו והכרחי היה הרי להספיק ולחזור עוד מועד, פן . . . הוא הדבר עם הלחם : כל אחת התפללה בלבה ללחם יבש. לא טרי. שכן לחם טרי נאכל יותר מהר ואילו בלחם יבש אפשר ל"שחק" זמן רב יותר. אפשר להתענג על כל פרור, על הנגיסה, הלעיסה, הבליעה . ..

(מוסיה דייכס, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|