logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

מוסיה דייכס, מחנה קייזרוואלד (ריגה), מחנה טורון

הרעב! כולנו חוזרות אליו בזיכרונותינו כפעם בפעם, ואין תימה בדבר, שכן הרעב היה תמידי והוא עמד במרכז העניינים ביום ובלילה. אנחנו הסתובבנו כאילו סביבו סחור-סחור. מנת הלחם היומית לא הספיקה, בייחוד לנשים הקשישות יותר, שלא היו להן שום "קשרי-מסחר" עם הלטים ולכל אותן נערות צעירות בנות 15-13 שבמחנה, אותו גיל החשוב כל כך להתפתחות הפיסית של האישה ואשר הרעב מנע מהן להתפתח.

היה הכרח ליזום משהו. לנקוט איזושהי פעולה או תחבולה על מנת לעזור לאומללות אלו ככל האפשר. במחנה היו אחדות, מתי-מספר אמנם, שהיו להן קשרים כלשהם עם הלטים - מנהלי העבודה, מידיהם קיבלו תוספות למנת הלחם היומית.
חיברתי רשימה של כ18-16- נשים מתוך כ- 160 הנשים, שהיו הנזקקות ביותר. בהן אמה של מאשא, הגברות רייכס, צינדר, גלר וכאמור, הנערות הצעירות. את הקשישות יותר היינו צריכות "להבריח" כפעם בפעם. אחרת היו מאבדות בודאי את זכות-קיומן. הרשימה השנייה שחיברתי הייתה גדולה מן הראשונה. ברשימה זו נכללו שמותיהן של כל אלו שקיבלו איזו-שהן תוספות ממקור כלשהו. הייתה זו "צורת אחים" (קרי אחיות) לכל דבר. בכל יום הועמדו לרשותי 15 מנות לחם מן הנשים שלא נזקקו לו במיוחד. כל אחת נתנה את מנת הלחם שלה פעם בשבוע ואילו הזקנה או הילדה הנזקקת קיבלו מ"בנק הלחם" מנה נוספת מדי יום. "בנק" זה, שהייתה לי הזכות הגדולה לנהלו, קיים והציל לא מעט נפשות מקרבנו.

ההכרה שאני הייתי יוזמת המבצע הוסיף לי כוח ומרץ וטעם מיוחד בחיי העבדות וההשפלה בצל הפחד התמידי. שוב התעורר בי הרצון העז לחיות להישאר בחיים ויהי מה. הייתי מוכנה לכל קרבן או מעשה-גבורה.

מעשה הגבורה שלי התבטא בראש וראשונה בכך, שבבואי אחרי המסדר עייפה ורעבה ככלב. הייתי צריכה להיות האחרונה בקבלת מנת-לחמי. גיסתי מאשא הייתה לוקחת אותה בשבילי ושומרת לי אותה עד שגמרתי את משימתי היומית והיא: לגשת מיד לאותה אישה שהייתה מוותרת על המנה היומית שלה באותו שבוע ולקחתה ממנה, בכדי שלא יהא סיפק בידה לאכלה ולומר אחרי כן "שכחתי". אני החזקתי בידי את הלחם, הרחתי את מחוחו, הרגשתי את טעמו, הריר נזל מפי - ואני כבשתי את יצרי בחירוק שיניים. אני, שמימי לא יכולתי לסבול רעב. על אחת כמה וכמה בימי הרעב ממש, כשעוד נוסף הנופך של רעב פסיכולוגי, כששניהם משמשים בערבוביה. רק לאחר שכל 15 המנות היו בידי ולאחר שחילקתי אותן לנזקקות- והבולמוס אחזני עד כדי פיק ברכיים ממש, חשתי שעוד מעט ואני מתמוטטת- רק אז הפניתי לשבור את רעבוני, אך המצווה שזכיתי בה, השרתה עליי תמיד הרגשה נפלאה שלעולם לא אשכח את טעמה.

(מוסיה דייכס, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|