logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

מוסיה דייכס, מחנה קייזרוואלד (ריגה), מחנה טורון

מבצע תרבותי-אמנותי חשוב היה "תיאטרון-הבובות". השקענו בזה הרבה מאד עבודה ומרץ, וזה לא היה מהדברים הקלים אצלנו. החל מכתיבת הטקסים, שבה השתתפתי גם אני, טקסט סטירי במיוחד, ועד להכנת הבובות עצמן- עשינו כמעט יש מאין - השמעת הקולות והמשיכה בחוטים. פלורה רום הייתה פעילה מאד והרוח החיה במבצע זה כבמבצעים אחרים, ותרמה הרבה להצלחה. ערכנו קונצרט שלם.

אך, כאמור, אני אישית שילמתי בעד זה ביוקר רב. אני רקדתי בעת ההצגה והדבר נודע לגרמנים. זה העלה כנראה את חמתם והחליטו שלעולם לא. אוסיף לרקוד עוד. והם ביצעו על גופי ורגלי ניסיונות "רפואיים". הם קדחו חור ברגלי האחת, פשוטו כמשמעו, ומתח את עצביי. את גודל הכאבים בעת ניסיונות כאלה אין לתאר. נס שנטפלו רק לרגלי ולא פגעו גם בראשי. . . הם החליטו בוודאי רק להפכני "מאיזו רקדנית עלובה" לאדם "יעיל ופרודוקטיבי". במשימתם זו הם הצליחו מאד. לא הוספתי לרקוד עוד ולעולם, לעולם אשאר נכה, קוטר החור, עד לעצם היה די רחב ופתוח. לא יכולתי להוריד את הרגל. לא יכולתי להזיזה.
מכיוון שכך "ארזו אותי" ושלחו אותי מא. איי.גי. ריגה - לקייזרוואלד. יחד עם אמה של הילדה הצעירה.
בקייזרוואלד התקיים אז בדיוק הפינוי של חולות הנפש וחולות הטיפוס. הייתי כמובן בצרה גדולה. ואלמלי התערבותה של מאשא גיסתי, אשר הצליחה -ניסים ונפלאות- להחזירני, הייתי בודאי הולכת בדרך כל החולות. היה זה באמת נס כפל ממש : המחנה הריגאי של א.איי.ג. היה קרוב מאד לפינוי ולולא חזרתי בזמן, הייתי נשארת שם, לעולם ועד. זה מה שהמריץ את מאשא גיסתי "להרעיש עולמות" למעני. גיסתי היקרה, שאני חייבת לה את חיי. באותו יום שחזרתי פינו אותנו מא. איי. ג. - ריגה אל המצודה בטורון.

המסע לטורון ארך ארבעה ימים וארבעה לילות. מהעדר מקום בקרונות ישבנו צפופות מאד, ממש אחת על גבי השנייה ומצונפות ארבעתיים, כשהסנטר שעון על הברכיים. אני לא יכולתי לשבת אלא עם רגל מורמת למעלה, כשאני משעינה אותה על גבה של ילדה אחת. לצערי הרב אינני זוכרת את שמה - והיא כבר לא בין החיים. לילדה צעירה זו, כפי שהיא אמרה לי, היה ,כבוד גדול להחזיק על גבה את רגלה של מוסיה דייכם, "הרקדנית המפורסמת". ביקשתיה שתתחלף עם מישהי, שתשעין את רגלי על גבה של אחרת, "את הרי מחזיקה לי את הרגל זה ארבעה ימים וארבעה לילות !" אך היא בשלה. לא הסכימה לכך בשום אופן וליטפה ברוך ובאהבה את רגלי השנייה. ילדתי הצעירה! מי ייתן מותי אני תחתיך, ילדתי הקטנה !

המסע הזה בן ארבעה ימים וארבעה לילות אל היעד הבלתי ידוע לנו הפך בשבילנו למסע נתיב הייסורים המוביל ישר אל הגיהינום. בייחוד כשלא ניתנו לנו מים. אז נוכחתי לדעת, שמכת הצמא באמת קשה ממכת הרעב. עינויי צמא הם עינויי התופת ממש, .כפי שאנשים מדמיינים להם, כרגיל, את התופת. למרות המחסור במים היינו כולנו רטובות מאד. הלחות באוויר הייתה ללא נשוא. הדוד שעמד באמצע הקרון ושימש לנו לעשיית צריכים עבר על גדותיו ועם כל נדנוד של קרון נשפך מהדוד על ראשינו וכתפינו בשביל להגיע אליו טיפסנו אחת על השנייה. אני עם רגלי המורמת והכואבת בכלל לא יכולתי לעשות דבר. ישבתי כאילו קפואה ומאובנת בלי אפשרות לזוז. רק הצמא שיגע אותי. אף לא אחת התגעגעה לפרוסת לחם. כולנו נסינו לייצר. קצת רוק בפה, קצת רטיבות.

אחרי ארבע יממות של ישיבת-דגים-מלוחים זו, נעצרה סוף סוף הרכבת. סוף סוף נפתחו הדלתות הנעולות והצריחות המוכרות לנו כה יפה: "החוצה !" "מהר !ן "לרוץ ! "הופ !" שוב הדהדו באוויר. לא ידענו איפה אנחנו ולשם מה הובאנו לכאן. לא ידענו אם לחיי-עבדות, גרועה בוודאי מאלה שבריגה- אם למוות. הפקודות המצווחות חותכות כבסכינים והרגלים קפואות. בקושי מתיישרות. הגב שבור. רצנו כ-8 ק"מ. הואיל ואני לא יכולתי לעשות את צרכי לאורך כל המסע והרגל גרמה לי ייסורים נוראים - כאשר הגענו (עד היום קשה לי להבין איך עברתי את המרחק הזה בריצה) אל הכיכר הגדולה של המצודה והעמידו אותנו למסדר - התמוטטתי ואיבדתי את הכרתי. התעלפתי. כמקרה הזה עוד לא קרה לי בחיי. ואני הרי אישה צעירה ובריאה אחת מ"קבוצת האיתנות"!

ד"ר סליטובנה שלנו ניגשה אל האופטשרפירר (הרוצח הזה שקראנו לו "אבא" באירוניה מרה ובהומור מאקאברי) ואמרה לו : "אישה אחת התעלפה, האם מותר לי לתת לה קצת מים ?" ברוב חסדו הצביע הלה על שלולית בוצית של מי ביוב והרשה לתת לי מאותם מים. עוררו אותי לבסוף מעלפוני. רק אחרי כן נודע לי שכל יתר רעותיי, כלומר, הנשים כולן, קינאו בי על שני דברים: על שאני שוכבת ועל שאני שותה. אלוקיי במרומים ! אני שוכבת על הארץ ושותה מי בוץ משלולית ביוב ! במצודה נקייזרוואלד "בילינו" כחצי שנה.

ישנו על הרצפה. כ-90 נשים בחדר אחד. הייתה זו ריצפת-קרשים ולכל אחת נקבעו 2 קרשים. הייתה זו חלוקה מדויקת מבחינה מספרית. אף אחת לא יכלה לשכב על הגב או על הבטן. כי אם על הצד. על אותו צד. אם אחת התהפכה- התהפכו כולן אחריה, כמו במשחק הדומינו. בשינה קרה כמובן לא פעם שאחת דחקה את שכנתה שלידה ותפסה חלק מקרשה וזו נדחקה אל השלישית וכו'. באמצע הלילה היו פורצות אז מריבות וצעקות שהפריעו לשינה והשביתו את המנוחה העלובה. צעקות אלו נשנו כמעט מדי לילה.

העבודה הייתה קשה, מפרכת ואף מסוכנת. מקום העבודה היה מרוחק מאד. מה שהקשה עלינו עוד יותר וגרם לנו סבל. ביציאה לעבודה ובחזרה ממנה. עבדנו בבדיקת כבלים בתוך אמבטיות מים ואם לא נזהרנו מספיק היינו מקבלות מכות חשמל מכאיבות. הצעקות וצריחות הכאב של הנשים הדהדו כל הזמן נוסף לכל אלה הוטל עלינו, בלכתנו לעבודה וממנה, לסחוב קירות שלמים לבניית מחנה חדש בשבילנו. קיר כזה סחבו 12 נשים, שש שש מכל צד. אם במקרה הייתה אחת נמוכת-קומה היה הרבה מכובד המשא נופל עליה, המסכנה, אך גם לאחרות לא היה קל ביותר.

בעת סחיבת אותם קירות וכל מיני חומרים כבדים אחרים היינו שרות. תמיד שרנו. זה עזר לנו לא להתמוטט, שכן אחרת לא היינו מצליחות להגיע עם המשא הכבד. בריאות הרוח, כבריאות הגוף, היא בסופו של דבר הקובע, והשירה שימשה לנו תרופת-מנע להתמוטטות רוחנית.

(מוסיה דייכס, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|