logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

מוסיה דייכס, מחנה קייזרוואלד (ריגה), מחנה טורון

המצב התדרדר והלך. העבודה רבתה, העומס הפיזי הרב גרם גם לחולשת רוח. בייחוד הורע המצב כאשר עברנו לגור בצריפים. הצריפים שבנינו במו ידינו. חלק מאתנו שוב לא עבד בייצור, בשביל בית-החרושת. עבדנו במלט ועבדנו על מסילות הברזל. סחבנו מריצות מלט מזריחה ועד שקיעה. עבדתי עם רגלי הפצועה והכואבת קילומטרים רבים ביום. נעלי העץ הכאיבו לי מאד עם כל צעד ושעל. ל"קינוח" העבודה הזאת היינו צריכות לסחוב פסי ברזל מהמסילה לבניין המעונות שלנו. הצריף, שאותו בנינו, כאמור, בעצמנו הבנייה הייתה גרועה ביותר. היו הרבה פתחים וסדקים בין הקרשים. הגשם והרוח בסתיו והשלג בחורף חדרו בפנים. הנשים ששכבו ליד הקירות קמו כשראשיהן מכוסים שלג, בחורף. וזאת לזכור, שהראשים היו מגולחים. קרחים. איסור חמור היה גם להשתמש במטפחות הראש הלבנות, אלא בדרך לעבודה וחזרה ובשעת העבודה. לעולם לא בתוך הצריפים. על כך הם הקפידו ביותר. אפשר שהגרמנים ביקשו להסתיר מעיני אנשים את עובדת התגלחת. כל אישה קיבלה מטפחת אחת בלבד.

היה לנו מזל, אני ומאשא שכבנו באמצע החדר, אך קרה מקרה ואישה אחת ששכבה ליד הקיר התעקשה וסירבה לשכב שם. קיבלה מכות-רצח, אך היא בשלה. ריחמתי עליה והתנדבתי לישון במקומה. בכל בוקר התעוררתי כשערימת שלג מכסה את ראשי הקרח. והנה, ליום הולדתי קיבלתי מסולא לנדאו מתנה יקרה מפז, בשבילי : מטפחת-ראש שהיא סחבה מאי-שם בשבילי, לעטוף בה את ראשי הקרח בלילות, במגן מפני השלג והרות. למעשה, סולא סיכנה את חייה בגללי!

ועוד מתנה אחת קיבלתי ממישהי, היה זה זוג גרביים סרוגים וחמים. בשביל הרגל האומללה שלי. הייתה זו ממש פדות והצלה. הגרביים היו ארוכים ועבים והם שמרו עלי גם ממכות החשמל, שבימים ההם עבדתי במקומות המחשמלים. הם גם שמרו עלי מהשפשוף של נעלי העץ ברגלים. ואף על פי כן נאלצתי מהר מאד לזרוק אותם. ליתר דיוק: הם "הלכו לבד". הכינים הן שהוליכו אותם! פשוטו כמשמעו. אפשר היה אפילו להבחין כיצד הם זזים לאטם על הרצפה, הגרביים. אשר לכינים. נזדמן לי לראות כיצד אישה אתת יצאה מדעתה בגלל הכינים. היא הוצאה אל מחוץ למחנה, הפשיטוה ערומה וזרקו את בגדי מלאי הכינים לתוך מדורת אש. ואז, לפתע פתאום, מרצונה היא, השליכה עצמה לתוך האש. היא איבדה עצמה לדעת. בגלל הכינים הייתה זו אישה תמיד מבודדת מהאחרות והייתה לבד. לבד. מהר מאוד נטרפה דעתה עליה.

(מוסיה דייכס, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|