logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

מוסיה דייכס, מחנה קייזרוואלד (ריגה), מחנה טורון

נחלשנו מאוד גם פיזית. ה"רוויר" נתמלא חולות יותר ויותר - וזמן הפינוי מתקרב והולך. ממשמש ובא. כי החזית הלכה וקרבה.

היה זה חודש ינואר. הקור היה עז. צורב. רגשי אי-ודאות ופחד רב אפפונו. הייתי גם אומרת מצרי שאולי ממש. יותר מ90%- מבינינו היו שרויות בדיכאון נפשי עמוק. הרגשנו שהנה מתקרב חיסולנו הפיזי. שמובילים אותנו למוות.

הכיוון שלשם הובילו אותנו היה אמור להיות גדאנסק ומשם – באניות למחנות השמדה, או לחיסול מהיר יותר. הדרך הייתה קשה, מייגעת עד מוות. ולמרות שנתנו לכל אחת מאתנו שני כיכרות לחם, לא היה לנו כוח לסחוב אותם. והנשים האלו מן הרוויר... החולות ו"המתות החיות". . . "אין הנחתום מעיד על עיסתו", אך אין זו סיבה להעלים את האמת. אני הייתי זו שהתעקשתי ודרשתי בכול תוקף לא להשאיר את החולות לנפשן. לא עמדו לרשותנו סוסים. לא מגלשות, מלבד גלגלים. אך אין זו סיבה להשאיר אותן. "לוקחים את כולן – ומה שיהיה יהיה"- צווחתי. "אנחנו נשיר", ניסיתי לשכנע, "ויהיה לנו קל יותר. אם הצלחנו לסחוב ככה קירות שלמים ופסי ברזל, מדוע שלא נסחב גם את החברות שלנו, אחיותינו המסכנות לגורל הביש שלנו..."

(מוסיה דייכס, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|