הלינה בירנבאום, גטו ורשה, 1943
את ליל הסדר האחרון בווארשה עברנו בבונקר. מאוחר בלילה התדפקו על
דלתנו גברים זרים ממשמרת הלילה והבהירו קצרות, שיחידות רבות של נאצים
מקיפות את הגיטו מכל הצדדים: קיבלנו פקודה להסתתר מיד במקלט. מובלים
במבוך, במעברי סתר שונים (קשה היה להתמצא בהם ובעצמנו לא היינו
מוצאים את הדרך שנית) הגענו סוף סוף לבונקר. חשבתי, שבעוד מספר שעות,
כשתגמר האקציה, נחזור לדירה. מאתיים אנשים שכבו כאן דחוסים על גבי
דרגשים נמוכים. בקושי מצאנו לעצמנו מעט מקום : אמא ואני - לחוד, הלה
וחילק לחוד ; וקצת יותר קרוב אלינו - הלינה. מחניק וצפוף. ריח של לחות
וטחב כמו בכל מרתף. צחנה, אפלה, עצבנות. מן ההתחלה התאספו כאן יותר
אנשים מהצפוי ובמשך הימים הבאים זרמו אנשים חדשים ללא הרף, ממחבואים
אחרים ומבתים בוערים. בכל פעם נהיה צפוף יותר ומחניק יותר. כשמישהו
הלך לברז המים או לבית השימוש, דחף את האחרים, נפל בחושך על השכנים.
אף לרגע לא פסקו החיכוכים והמריבות, העלבונות והגידופים על כל שטות.
אנשים איבדו את השליטה העצמית, היו האנשים למשפחה אחת גדולה. למרות
שהחיים בבונקר היו כגיהנום, לא חשב איש על עזיבתו מרצון והסגרתו לידי
הרוצחים. לבסוף גילו גם אותנו.
(הלינה בירנבאום, 1943, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
