| |
הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, 194 - 1943
עמדנו בתוך המון נשים וילדים באמצע מגרש ענק, רועדות מקור ומעייפות.
אבל זה לא נחשב עכשיו, אחרי הפרידה מחילק. את הגברים הריצו לאן שהוא,
לא ידענו לאן. לא היה לנו מושג לאן יובילו אותנו או מה יעשו בנו.
שעת הצהריים קרבה. הנאצים הוציאו כל הזמן קבוצות אנשים מתוך ההמון
והריצו אותם לצריפים שעמדו לא רחוק. מה היה בצריפים האלה? איש לא חזר
מהם ולא יכולנו לדעת.
אמא כיסתה אותי במעילה והצמידה אותי אליה בחום. הרוח שהעיפה חול
בעינינו, היתה כה חזקה שבקושי החזקנו מעמד לאחר שעות רבות של עמידה
במגרש, לאחר לילות ללא שינה, לאחר הסיוט בקרון. חשבתי: יהיה כבר אשר
יהיה ובלבד שיסתיים העינוי הזה . . . לא אכפת לי כבר מה יעשו בנו!
אמא ליטפה את ראשי, ניחמה, הרגיעה. - עוד מעט סבלנות - אמרה -
בעוד שעה קלה יובילו אותנו לבית מרחץ, נתרחץ ונחליף בגדים, אחר כך נלך
למחנה, לצריפים שרואים מכאן מאחורי גדר התיל. ננוח לנו שם, ואחר כך ישלחו
אותנו בוודאי לאיזו עבודה בשדה . . .
- ואת חושבת, שלא יהרגו אותנו ? - שאלתי.
- בטח לא - ענתה. - הרי בדרך ראינו אסירות בבגדי פסים ועכשיו
רואים אותן מרחוק מאחרי גדר המחנה.
- האם בצריפים יהיו מיטות ושמיכות, ואוכל? - שאלתי.
בהשפעת המילים של אמא התחלתי לחלום על בית המרחץ והצריפים. שם
אנוח, אוכל לשובע ואתחמם. הרגיז אותי שהתור זז כל כך לאט. כמה זמן עוד
יחלוף עד שנגיע לאותו בית מרחץ, אליו שולחים הנאצים קבוצות נשים חדשות
ללא הפסק . . . ?
האם יכולתי להזות מראש שהשעות האלה במגרש לפני בית המרחץ הן
האחרונות שאני מבלה עם אמא ?! שאלו השעות האחרונות של חייה ? ואני עוד
השתוקקתי לזרז את רגע הכניסה לבית המרחץ הזה, למחנה הזה! מנין יכולתי
לדעת ?!
סוף סוף הגיע תורנו. את הלה, הלינה, אותי ואת עדה וילנר, בת דודה של
הלה, שהודות לה השגנו מקום בבונקר במילה, צירפו הנאצים לאיזו קבוצה.
בזכרי את אזהרתו של חילק, שלא להישען על אמא, לקחתי בזרועי את בת
הדודה המלאה, שבעצמה הציעה לי זאת (היא לא זכתה לצאת ממיידנק ; היתה
אחת הראשונות מקבוצתנו שנספתה במחנה). אמא הלכה אחרינו עם הלה.
ואני אפילו לא הסתובבתי כדי לראות מה קורה אתן, הייתי שקועה בביצוע
צעדים שכל אחד מהם גרם לי כאב בלתי רגיל. . . עד היום איני יודעת מתי
ואיך מצאתי את עצמי בצריף ענק, שם היו מונחות ערמות בגדים ונעלים,
מהרצפה עד לתקרה. הגרמנים הורו לנו להתפשט עד עירום, ואת כל הבגדים
מלבד הנעלים לזרוק על הערמה. הלה החליפה אז את נעליה הקלות במגפים
שמשכה בסתר מן הערמה. רמזה לי, שאעשה כמוה, אבל פחדתי והייתי מדוכאת
יותר מדי; שום דבר לא היה נחוץ לי עכשיו, לא היה לי כוח לחשוב על נעלי
האומללות . . .
נדחפת על ידי מאות נשים עירומות הגעתי ברגע מסוים אל המקלחת. בית
מרחץ ! - חשבתי בשמחה. אכן כבר בית מרחץ, כלומר מיד נמצא את עצמנו
בצריף חם. אמא צדקה: לא יהרגו אותנו, נחיה ונעבוד. כמה זה טוב!
רציתי לזרוק את עצמי על צווארה של אמא בשמחתי וגם להביע בפניה את
אהבתי ואת האמון המוחלט בכל מילה שאמרה. חיפשתי אותה בעיני בתוך
המון הנשים במקלחת. אבל אמא לא היתה בשום מקום. התחלתי לחפש אותה
בלהט גובר, הבחנתי בהלה ובבת הדודה של הלה, בהלינה. אבל אמא לא היתה.
איפה אמא ?! הרגשתי רעש בראשי, גרוני נחנק, לא יכולתי לבטא את השאלה
הזאת - איפה אמא - הצלחתי בסוף ללחוש לבת גיסתי.
הלה הסתכלה עלי, ראיתי את פניה המדוכאות, אחר כך השפילה את ראשה
למרות שאמרה זאת בשקט, שמעתי בבירור: אמא איננה...
הרגשתי כאילו לפתע גדעו לי את ידי ואת רגלי. אבל לא הבנתי עדין את
הפירוש האמיתי של המילים האלה. לא ידעתי, מתי לקחו אותה, איך זה קרה
למה ? הרי כל מכרותינו מהאופשלאג היו כאן. אמא הינה צעירה, בלחייה
האדומות נראית בריאה ויפה יותר, כפי שנדמה היה לי אז, מרוב הנשים
האחרות. ודווקא אותה לקחו! מדוע ? לא יכולתי בשום אופן להשלים עם
המחשבה שהיא כבר באמת איננה, ושכבר לעולם לא אראה אותה ! בכל רגע
הסתכלתי לכיוון הדלת. היא חייבת להיכנס מיד, לחבק אותי, להרגיע. אבל אמא
לא נכנסה. הסתובבתי במעגל כאוטומט וחזרתי מכנית על המילים: אמא איננה!
כל היתר חדל להתקיים עבורי. לשום דבר, אפילו לבכות כבר לא הייתי מסוגלת.
כאשר חילקו לנו בגדים שצריך היה למשוך במהירות על הגוף הבלתי מנוגב
לאחר רחצה, החלה הלה לטפל בי במרץ, בראותה, שאני יתומה.
- מעכשיו אני האמא שלך, את מבינה ? - אמרה בהחלטיות.
אני שתקתי. לא הייתי מסוגלת להביע לה את הוקרתי. למרות שאחר כך.
כשהייתי נזכרת ברגע הזה, תמיד הרגשתי כלפיה הוקרה. אולם אז בבית המרחץ
הייתי עוד עם אמא, עמדתי מחובקת אתה במגרש לפני בית המרחץ, מכוסה
במעילה, ברוח הקרה, היה די להושיט את היד, כדי לגעת בה. מישהו ניער אותי
והחזיון התעופף
(הלינה בירנבאום, 194 - 1943, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
|
| |
| |
| |
|
|
|
|
|
