הלינה אשכנזי-אנגלהרד, גטו ורשה, 1939 - 1940
עשיתי הכל כדי לעזור לאמי במידת כוחותי. הקשר, שהיה קיים בינינו מאז ומתמיד, הלך והתהדק עוד יותר בצל הסכנה. ניסינו הכל: שגעון המסחר תקף את האנשים. הכל מכרו את הכל וכולם קנו את הכל. . . מכרו דברים פחות נחוצים והחליפום במצרכים חיוניים יותר. גם אנו עסקנו במסחר מסוג זה. אמי העמיסה על גבה תרמיל כבד והיתה יוצאת למכור פעם סבון ופעם סוכריות או סיגריות. גם אני עמדתי ברחוב, או שהלכתי מבית לבית והצעתי את סחורתי.
הקור והרעב הצקו לנו יותר ויותר והרווח מן המסחר היה מועט. לא יכולנו אף לחלום על קניית פחמים כדי לחמם את דירתנו. ישבנו בקור ורעבנו . . עד מהרה התנערנו מן הנסיון לעסוק במסחר. אמי היתה מלמדת שיעורים פרטיים ואני טיפלתי בילדים קטנים. אהבתי ילדים.
(הלינה אשכנזי-אנגלהרד, 1939 - 1940, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
