logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

שרה שנר-נשמית, מחנה דבורץ , 1941 - 1943

צעדתי שעות אחדות בעבי היער וגיליתי את הבקתה הבודדת. בית עץ קטן, דומה לכל הבתים הכפריים שבאזור. אלא שלא היו שמשות בחלונותיו, גם הדלת הייתה פתוחה והרוח טלטלה אותה לכאן ולכאן. נכנסתי פנימה ובמבט ראשון הבחנתי, כי הבקתה ריקה. לא היה בה בל רהיט ולא חפץ כלשהו. ליד אחד
הכתלים היה תנור אפייה גדול, מין הסוג המצוי בבתי הכפריים באזור זה. בלילות החורף היו משכיבים על התנור את הזקנים או את הילדים. אך התנור היה קר. הצצתי לתוכו וגיליתי בו שרידי גחלים ואפר, אך הכול היה צונן. ניכר היה, כי כבר זמן רב לא הסיקוהו. אך לא הייתה לי כל ברירה לבד מאשר להישאר
בבקתה ולחכות. שכבתי על התנור ונרדמתי.

קשה לי לאמוד. את הזמן שישנתי : אולי יום, אולי יומיים? איש לא נכנס ולא הפריע את "מנוחתי". היה לילה כאשר התעוררתי למשמע קולות בני אדם קרבים. הם דיברו רוסית. שני גברים נכנסו פנימה, לבושי פרוות כבשים וגם על ראשיהם כובעי-פרווה. רובים היו תלויים על כתפיהם. הם בעטו בכוח ברצפה, כדי לנער ממגפיהם ומלבושם את השלג שדבק בהם. עדיין לא ידעתי, אם פרטיזנים הם או שוטרים בילורוסיים בשירות הגרמנים. הרוסית שבפיהם לא הייתה רהוטה. לא היה לי מה להפסיד, החלטתי להסתכן. קראתי מעל לתנור:
"בחורים, אני יהודיה ומחפשת פרטיזנים". היה זה הימור על חיי. הבחורים הוכו בתדהמה. אחד מהם קרב והציץ בי : "האם את באמת יהודייה ז" שאל ביידיש (אם פניתי אליהם ברוסית). עתה נעתקו המלים מפי, לא יכולתי לענות. הם קרבו אלי, הסתכלו בי בחשד ושתקו. עברו דקות ארוכות עד שיכולתי להשמיע קול.

ירדתי מהתנור, סיפרתי באוזניהם את סיפורי, כיצד ברחתי מהשחיטה בדבורץ. כדי להישמע מהימנה שאלתי אותם, אם הם מכירים במקרה את אחי, חונא. נתברר, כי הם, אמנם, מכירים אותו. ביקשתי שיובילוני אליו השניים הסתודדו והתייעצו. לאחר מכן השיבו לי, שאינם שייכים לאותה יחידה, אך הם מוכנים להוביל אותי אל מחנה משפחתי, ישאירוני שם ויודיעו לחונא על בואי.

הבחורים פנו ללכת ואני השתרכתי אחריהם. ההליכה גרמה לי כאבי תופת. בהונות רגלי קפאו והפרישו נוזל רע. הסמרטוטים נדבקו לרגלי, והקרח שעלה עליהם דקר בפצעים הפתוחים, המוגלתיים. בקושי השתרכתי אחרי הבחורים שדרכם אצה להם מאוד. צעדנו וצעדנו... חששתי שלא אעמוד בצעדה זו.

סוף סוף הגענו למחנה המשפחתי. הובאתי אל בקתת עפר- "זאמליאנקה" * בשפת שוכני המערות, שבה התגוררו פליטי העיירה בייליצקה. הבקתה הייתה מקורה מבפנים בקורות עץ, אשר שמרו על דפנות הבור שלא יתמוטטו. לאורך הקירות היו דרגשים בשלוש קומות, שבהם שכבו דרי הבקתה.

נמצאו שם אנשים אחדים בגיל בינוני, זקן אחד, וזוג צעיר. למטה, על הדמה, מתחת לדרגש הראשון שכב, מכורבל, נער חולה דיזנטריה, שעשה צרכיו תחתיו. ריח צואה כבר נדף ממנו והרעיל את האוויר במחפורת. טיפסתי לדרגש העליון, בו חברתי לזוג הצעיר. מדיי פעם יצאו השניים מהמחפורת, הלכו אל ה\בתי האיכרים שהכירו, והביאו קצת מצרכי מזון- גריסים, קמח, תפוחי- אדמה. בחזרם היו מבעירים אש קטנה ובישלו בסיר ברזל שחור ומפויח, דייסה או מרק. כשהאוכל היה מוכן זכיתי גם אני בפחית מלאה מהתבשיל. סבורה אני כי גם לשני צעירים אלה חייבת אני את חיי. בשמך 10 הימים שהייתי איתם במחפורת אכלתי משלהם- הם הצילוני ממיתת רעב. סיפרתי להם את קורותיי בדבורץ והוספתי כי אני מצפה שאחי הפרטיזן יבוא לאסוף אותי. היות שהייתה איתי עדיין התעודה שקיבלתי מחונא, החלטתי לדבוק גם להבא בגרסא שאימצתי לי.

הימים חלפו מבלי שיחול שינוי כלשהו. מצבו של הנער החולה הלך והחמיר. יומם ולילה הדהדו בחלל המחפורת קריאותיו ולחשיו: "מים! תנו לי מים!" אך איש מדרי המחפורת לא טרח להביא לו אפילו חופן שלג. שכובה הייתי על הדרגש ולא יכולתי לזוז בשל הכאבים ברגלי. אצבעות רגליי הקפואות הפשירו במחפורת וגרמו לי ייסורים בלתי נסבלים. כדי ללכת לצרכי הייתי מפילה עצמי למטה וזוחלת על ארבע החוצה. זוג הצעירים היה מעלה אותי על הדרגש בשובי.
לא ידעתי מדוע זכיתי אני לחסד וליחסם החם של השנים בעוד שלא שעו לזעקותיו של הנער, בן-עיירתם. פעם אחת, בשובי למקומי הבאתי לחולה חופן שלג, אך הוא סירב ללקקו והמשיך לקרוא : "מים, מים!" כאשר זעקות הילד היו ללא נשוא, פניתי אל הזוג :"מדוע אינכם מביאים לו קצת מים ?" הם השיבו לי, כי מים אין כאן בנמצא וכי כולם משתמשים בשלג. ובכלל, אם אין אפשרות להצילו, לשם-מה להאריך את ייסוריו? אין לו נפש קרובה שתטפל בו, ומוטב שקיצו יבוא מהר ככל האפשר. דיירי המחפורת היו כולם ניצולי השחיטה בביליצה, שקיפחו את כל יקיריהם, ועתה שכנו במחפורת רעבים, קפואים ואכולי כינים. הם חיכו... למה ציפו?האם הייתה תקווה כלשהי שיישארו בחיים בתנאים אלה? רגשותיהם קהו וליבם הפך לאבן, הם שכבו על הדרגשים, אדישים לכל. רובם לא השקיעו שום מאמץ כדי להשיג מזון לעצמם.

יום אחד נדם הילד. את גופתו הוציאו החוצה אל מאחורי הבקתה. איני יודעת אם כרו לו קבר, שכן לא היו מצוידים בכלי-חפירה כדי לחפור באדמה הקפואה

ושוב חולפים ימים ולילות, אולי עשרה, אולי שבועיים ?..בדבורץ - למרות השבועות הרבים שבהם רעבתי, למרות התמוטטות התקווה לסיום מהיר של המלחמה, למרות המחשבה על בני משפחתי, שיתכן שלא אזכה לראותם בחיים, למרות הכול - עדיין הרגשתי את עצמי כבן-אדם. בדבורץ הייתי עסוקה, עבדתי ואף ניסיתי להקל על סבל הזולת. בדבורץ לא היה לי זמן להרהורי ייאוש. לאחר סיום המשמרת בבית-החולים, המתישה מכל הבחינות, הייתי נופלת על דרגשי באבן וישנה. אולם כאן רבצתי על הדרגש ללא מעש: אכלתי מרק-חסד, שהעניקה לי הצעירה מביליצה, מהגריסין שאותם השיגה בסכנת חיים. כאן הרגשתי את עצמי ככלב חוצות פצוע, שלאיש אין חפץ בו. והלילות היו גרועים מן הימים, לילות של סיוטים והזיות. בלילות טרופים אלה חזרו אלי כל המראות וכל זעקות הכאב, להם הייתי עדה. שוב החזקתי בזרועותיי את גופות התינוקות, שמתו בדבורץ במנינגיטיס ובדיפטריה: ועל ברכי שוב היה מונח התינוק החנוק במחבוא וזעקת הנער שנפטר כאן לידי לא הפסיקה להדהד באוזני. אם נרדמתי לשעה קלה, היו הסיוטים חוזרים אלי והייתי מתעוררת בצעקה. לפעמים הייתה שכנתי לדרש מושכת בזרועי כדי לעוררני. שוב ושוב חזר אלי מראה הזוועה של משחק הכדורגל בגופת תינוק ...

(שרה שנר-נשמית, 1941 - 1943, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|