| |
לאה נוימן-וייס, מחנה אושוויץ-בירקנאו מחנה ברסלו-הונדספלד, צעדות מוות, ברגן בלזן , 1944 - 1945
למרות כל זאת, השבתות, החגים וימי ההולדת, היו בלתי נסבלים. החג הראשון שחל בהיותנו במחנה העבודה היה ראש השנה. ימים אחדים לפני זה הנושא המרכזי לשיחות היו הזיכרונות מן החג בבית. באותו שבוע הקבוצה שלנו עבדה בלילה. בערב החג, בשובנו מעבודת לילה ניגשנו למטבח לקחת את התה. בקשנו את הבחורות שלנו שעבדו במטבח לדאוג לנו לקצת מים חמים. רצינו, לאחר שנקום מהשינה - לכבס, לחפוף ראש ולהתרחץ. נרדמנו עייפות יותר מן הרגיל, עצובות וממורמרות והתעוררנו עוד לפני השריקה. קשה לתאר ערב ראש-שנה כזה, למרות שכולנו היינו בחורות צעירות, נשברנו במשך שעות אלו ובכינו בהביטנו אחת בשנייה. ושוב כמו תמיד, כשהאדם הוא בצרה גדולה, מחפש מי את אלוקיו, ומי את אמו ואיש אינו רוצה להשלים שהוא לבד וחי על כרחו.
מאוחר יותר הלכתי למטבח לבקש מים חמים שהובטחו לנו. ה"אופזעהערין" שאלה אותי למה אני בוכה? עובדי המטבח ספרו לה איזה חג ליהודים היום. בשמעה את סיפוריהן קראה לי למטבח, פתחה את המכסה של החבית ואמרה: אכלי קטנה כמה שאת יכולה. עוד לפני שהתכבדתי פרצתי בבכי מעומקי נפשי והתפללתי ללא מילים לעזרת השם.
עייפות, שבורות וללא מטרה הסתובבנו כמה שעות במחנה. לא מצאנו מנוחה לעצמינו. בשעה שתיים אחר הצהרים נשמעה פתאום שריקה חדה. "האובר" עברה כסערה וצעקה: "אללה אין בקליידונגסקמר" (כולן למחסן הבגדים) "האסירות מקבלות בגדי חורף ונעליים". צעדנו שוב בבכי חרישי. בזיכרונותינו עברו ימי הילדות. בכל בית קבלו הילדים בראש השנה בגדים חדשים. כאן כל אחת קיבלה במקום הסמרטוטים הישנים, סמרטוטים נקיים, חצאית, חולצה, קבקבים ומעיל חורף. חזרנו לחדרנו. קבלנו את ארוחת הערב. מבלי להוציא הגה בלענו את הארוחה ויצאנו עם משמרת הלילה לעבודה. סוליות העץ החדשות הקישו לפי הפקודה: "שמאל, 1, 2, 3". זוכרת אני שאמרתי לידידתי אילונקה ויינברגר, כי דפיקות הקבקבים נשמעות באזני כדפיקות הלב מן הצד השמאלי. היא הסתכלה בי בעיניים דומעות ואמרה: ארז'יקה! אם אנחנו נשארנו כבר בצד הימין – בין החיים ננסה לחשוב מה יהיה מחר לארוחת הצהרים".
יום הכיפורים לא גרם לנו לזעזוע כזה כמו ראש השנה. אולי מפני שימים נוראים היו לנו בכל יום, וכל יום היינו מוכנות למות. למרות הכול החלטנו לצום ששיפורים, "האובר" הרגישה כנראה שמשהו עומד להתרחש והיא קראה לאסיפת "הבלוק-אלטסטה", ועליהן הטילו את האחריות. נאמר לנו שאם לא נאכל אפילו יום אחד את האוכל היקר, שחוסכים אותו מהעם הגרמני הגיבור ומפטמים בו את ה"הפרפלוכטה-יודן" כדי שיהיה להם כח לייצר נשק, ייקרא הדבר סבוטז'ה. אם נעשה זאת לא יתנו לנו יותר לאכול, נעבוד עד כלות כוחותינו ואחר כך ישר לקרמטוריום. קיימנו התייעצות בתוך הבלוק, בה השתתפו קרוב ל-100 בחורות שעבדו במחלקת דורנמן. הדעות היו מחולקות. הרוב החליט לנסות לצום. הבחורות שחזרו ממשמרת יום סיפרו כי בזמן שקיעת השמש, בערב יום כיפור, לפני הצום נעצרו המכונות ורק כמה מהן המשיכו לעבוד למען לעשות רעש. הבחורות הוציאו את האוכל מכיסי בגדיהן ואכלו אותו בשתיקה. השבויים הצרפתיים הרגישו מיד שמתרחש כאן משהו. גם הגרמנים שמו לב לכך אך לא הגיבו. כנראה שמסרו על כך למפקדי משמרת הלילה כיון שבלילה הזה השגיחו עלינו בקפדנות יתרה.
את הדייסה הבאנו כרגיל, בחצות, מהמטבח והיא חולקה כרגיל. ידידינו הצרפתים הבינו את רמזינו האילמים. הם חסכו על אור החשמל יותר מאשר כרגיל, ואף את הדלת הגדולה שהובילה למסדרון של בתי השימוש כאילו שכחו לסגור. הם השתדלו לשוחח עם הגרמנים כדי להטעות את תשומת ליבם. ואנו- אחת אחת יצאנו דרך דלת זאת ושפכנו את הדייסה לבית השימוש. למזלנו עשינו את זה כל כך מהר ש"האובר" איחרה את המועד. הצלחנו. אלה מאיתנו שהתנגדו תחילה להצעתנו, נשארו מבוישות
(לאה נוימן-וייס, 1944 - 1945, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
|
| |
| |
| |
|
|
|
|
|
