logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושויץ, , 1943 - 1944

המציאות של מיידנק הכבידה עלי בוודאי יותר מערימת הגופות, שמתחתיה כמעט ונחנקתי בקרון. מחנה "העבודה" התגלה כשונה לחלוטין מהדימוי, אותו כפתה עלי אמא. לא עבודה, לא צריפים שלווים ומנוחה לאחר העבודה, אלא אי שקט נצחי, עבודת פרך, גיהינום ללא תחתית. האם בכלל אפשר למצוא לכך הגדרה נאותה?

אלמלא הלה, מסירותה ללא גבול ודאגתה המתמדת, הייתי אובדת תוך כמה ימים. הלה נדרה בנפשה לאמי, שתחליף אותה, וקיימה את הבטחתה! עד סוף חייה הייתה לי אם אמיתית.

הייתי בת שלוש עשרה. הרדיפות במשך מספר שנים בגטו, אבדנם של אבא, של אחי, והכאוב מכול - אבדן אמא, ערערו את עצבי, וברגע בו הייתי חייבת לגייס את מלוא כוחותיי נשברתי לחלוטין.

אך למזלי, הייתי בריאה, חזקה פיסית ודי מלאה, לא נחשבתי לילדה, והסלקציות המרובות, מהן הפנו לגז את הנשים החלשות, החיוורות והרזות, פסחו עליי.

במיידנק היה צורך להילחם על הכול; על פיסת ריצפה בצריף, כדי להתמתח בלילה, על שמיכה, על קערה חלודה שבלעדיה אי אפשר היה לקבל טיפת מרק סרפדים בו הזינו אותנו כאן, או מים צהובים, מסריחים לשתיה! ואני לא הייתי מסוגלת למאבק. פחד ודחייה מילאו אותי למראה האסירות המתקוטטות במאבק על פיסה של פינת רצפה פנויה, או מכות אחת בראש השנייה מעל דוד המרק, קורעות את הקערות מהידיים ; נשים עוינות, תוקפניות, המשתוקקות לחיות בכל מחיר. הסתכלתי בהן מרחוק המומה, רעבה ונחרדת.

לעומת זאת, לחמה הלה בכוח כפול - עבורה ועבורי. התחלקה אתי בכל נגיסה שהסיגה. הלינה לא הייתה פחות נמרצת מהלה. מהתחלה הייתה מסוגלת לפלס לעצמה דרך במחנה. היינו יחד, אך הלינה לא הייתה כ"כ מרוצה מכך:הייתה מוכרחה להתחלק איתי ולעזור לי, להשתדל עבורי למקום על הרצפה, לשמיכה שעליה אפילו לא יכולתי לשמור, ופעם אחר פעם לקחו אותה ממני בכוח או בתחבולה. זה הרגיז את הלינה. היא ניסתה לקומם נגדי את הלה, באומרה שאני רק מעמידה פני חלשה, ורוצה לנצל את שירותיהן.

הלינה הייתה בת חמש עשרה, בריאה ובנויה היטב. עוד בבית, בווארשה, אהבה להתחמק מהתחייבויות, דאגה תמיד לעצמה ולנוחיותה... הייתה מפונקת בייחוד על ידי אביה, שהעריצה. הלה, כמובן לא נכנעה ללחישותיה, להיפך, מדי יום גילתה כלפי יותר לבביות ומסירות. את אהבתה לאחי העבירה אלי ועשתה כל שבכוחה, כדי להקל עלי את החיים במחנה. זמן רב מאוד לא יכולתי להתנער מקהות החושים. לולא המאמצים של הלה, לא הייתי נחלצת מהייאוש והיגון. במיידנק לא היה מקום לחלשים ולמדוכאים. רק כאן הכרתי את אופייה האמיתי של גיסתי ורק כאן התחלתי לאהוב אותה. אחר-כך הייתי מוכנה לכל קרבן עבורה. בגללה ובזכות עזרתה קמתי סוף סוף גם אני למאבק על החיים במחנה המוות. הלה הייתה בת עשרים. חטובה, תמירה, בלונדינית, מלאת מרץ, רצינית, ממעטת בדיבור ומרוכזת. בגלל שתי התכונות האחרונות לא אהבתי אותה פעם נראתה לי זרה, שקשה להתקרב אליה. רצינותה, שלוותה ובטחונה העצמי הרב הביכו אותי. מה גם שהיו לה סיבות טובות לגאווה: הייתה הוגנת ואצילית,אינטליגנטית, נבונות בעלת תושייה, מוכשרת מאוד. ידעה לתפור יפה, לסרוג לשיר. היא נהנתה מאהדה רבה במשפחתנו, התחשבו בדעתה. את כל גילויי ההערכה קיבלה כדבר טבעי. מוצאה היה מבית די אמיד. היו לה שני אחים מבוגרים יותר, אבל לא פינקו אותה. כבר לפני המלחמה סיימה תיכון מקצועי. את ההורים של הלה, אדון וגברת הרשברג, הכרתי מעט, ראיתי אותם בגטו לפני אקציית הגירוש הראשונה; היו אלו אנשים נחמדים מאוד ועדינים, אחיה של הלה ברחו לרוסיה בתחילת הכיבוש, כשהיא עם הוריה הגיעו מבידגושץ לווארשה.

כשנכנסנו למיידנק התקיים מפקד שארך זמן רב מאוד באותו ערב, ארוך יותר מתמיד, כנראה בגלל עונש. אחר כך, הס"סמנים והאופזיירינס (נשי ס"ס) ספרו אותנו פעמים רבות, ושמרו שאף אחת לא תשנה את תנוחתה.

בפעם הראשונה ראיתי נשים במדים, חמושות באקדחים ובשוטים, בדומה לס"סמנים. עד כה סברתי שרק גברים יש בס"ס, קשה היה לדמיין נשים המסוגלות להכות, לענות ולהרוג!...

בינתיים לוותה הלה ממישהו בהסתר מספריים שעברו מיד ליד בזמן המפקד; בתנועה מהירה, זריזה, גזזה את שתי צמותיי וקברה אותן באדמה לרגליה. מספריים, מסרק, ומראה היו אוצר נדיר במהנה, והלה החליטה לנצל את ההזדמנות ולחסוך ממני טרדה בטיפול בשערי הארוך. קיבלתי את הגזיזה באדישות מוחלטת.

(הלינה בירנבאום, 1943 - 1944, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|