logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

לאה נוימן-וייס, מחנה אושוויץ-בירקנאו מחנה ברסלו-הונדספלד, צעדות מוות, ברגן בלזן , 1944 - 1945

החורף בא והקור החזק החמיר עוד יותר על מצבנו. האפלים היו נערכים השכם בבוקר בשלג, בכפור וברוחות העזות, בחדר הרחצה קפאו המים. עשינו מאמצים לשוות לשערותינו צורה של תסרוקת. על שערותינו הגזוזות קפא השלג. לבושנו היה דל ביותר והנעליים רטובות תמיד. ניסיתי פעם לחמם את רגליי הקפואות והניסיון עלה לי בסטירות ומכות. בדרך מהמחנה עד בית החרושת היה יורד השלג והוא היה נדבק לסולית העץ ובכול פסיעה כשלתי. כשהגעתי לבית החרושת החלטתי לחלוץ את הסמרטוטים הנקראים נעליים, עד שימס מהם השלג ובינתיים אוכל לחמם את רגליי על הרדיאטור. הפעלתי את המכונה שתשמיע רעש.
לא תיארתי לעצמי שאוזנו של המפקח הראשי המכונה בפינו: הנבל- תהיה כה רגישה וממרחק של 40-30 מטר הבדיל בתוך הרעש של המכונות שאחת מהן עובדת על ריק. הוא מצא אותנו מיד, את המכונה הריקה ואותי המחממת את רגלי על הרדיאטור. הוא התחיל לצרוח ולהרביץ ולסטור לי על ימין ושמאל. פרצופו התאדם ופיו התיז רוק. הבהילו את כל הבנות. ידידינו הצרפתים שגם הם היו עדים לדבר עבדו בחריקת שינים וכעס, ללא יכולת להגן עלינו. אליהם, כאל שבויים פוליטיים התייחסו הגרמנים קצת יותר טוב. הם הלכו מהמחנה שלהם לבית החרושת וחזרה בלי ליווי ס"ס הייתה להם קנטינה, בה קבלו תמורת ה "פרמייה שיין" דברים שונים. הם קראו עיתונים; אתנו עם היהודיות אסור היה להם אמנם לשוחח אבל אם הייתה איזו ידיעה בעיתון הם חפשו את הדרך להודיע לנו, בעיקר בשעת תיקון המכונות, אר לרוב באותו רגע הייתה מגיעה "האויפזעערין" "הבסטיה הבלונדינית" וצועקת על כך שמדברים. הדבר הזה היה נשנה כל פעם. רק כמה מלים בודדות, רק כמה קטעי משפטים, זה היה הכול שנודע לנו מהעולם החיצוני. אך לא רק בדרך זו ניסו הצרפתים לעודד את רוחנו. הם התחילו להעניק לנו מתנות. הדבר התחיל בשבת אחת בצהרים. הלכנו כרגיל, לאכול למחנה. כשחזרנו והתחלתי לעבוד הבחנתי פתאום באיזה חבילה קטנה לא רגילה, המוסתרת בתוך החומר, בין חתיכות הברזלים הקטנים. נבהלתי, האם יכולתי לחשוב שזה לטובה?כיסיתי את החבילה בחומר בלי לדעת מה תוכנה. כעבור דקות ספורות ניגש אליי צרפתי אחד, כאילו לתקן את המכונה ובמהירות אמר לי שהבחין שאני מפחדת לגעת בחבילה אך היא מיועדת לי ושההמשך יבוא. בטרם הספקתי להודות לו- הוא נעלם. לאחר זאת הם חזרו על הדבר בכל שבת. כמעט כל הבנו היו מקבלות גבר מה. היה זה לפעמים סנדוויץ', או חמישה ביסקוויטים, או קצת סוכריות.ופעם קיבלנו מהם ראי עם מסרק קטן. מתנה כה אופיינית לצרפתים.
תשומת לבם הכנה - ורצונם הטוב היו מרגשים אותנו ומשמשים עידוד לנפשותינו יותר מאשר מזון לגופנו. לי קרה עוד דבר שקשה לשכחו. כשחזרתי בוקר אחד, מעבודת לילה, מצאתי מתחת לספסל פתק וחבילה. על הפתק הייתה ברכה מבת דודתי ליום הולדתי אשר נשכח ממני לגמרי ובחבילה מנה שלמה של ארוחת הערב, לחם, מרגרינה וגבינה, בצירוף כמה מילות ברכה מהבלוקאלטסה מגדה. זו האחרונה ערכה ביקורת ניקיון בחדרים, ומצאה בארוני את פתק הברכה. היא קראה אותו, וצירפה לאיחולי הברכה את החבילה. אין לתאר את התרגשותי. כל זה היה כקרן אור באפלה, ואם לזמן קצר, טוב היה להיווכח מחדש כי על אף הכול נשארנו בני אדם.
הייתי אומרת לחברותיי שיש בזה אצבע אלוקים. ביתינו- בית שמואל ואסתר ווייס היה תמיד פתוח לעניים ושולחננו ערוך לפניהם. ואני מאמינה בזכות אבות.

(לאה נוימן-וייס, 1944 - 1945, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|