logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

לאה נוימן-וייס, מחנה אושוויץ-בירקנאו מחנה ברסלו-הונדספלד, צעדות מוות, ברגן בלזן , 1944 - 1945

בינתיים קרבו ימי החנוכה. החלטתי שיש לחוג חג זה בצורה כלשהי. צרי לחזק את רוחן של הבנות כי כולנו היינו כבר עייפות מאד ומיואשות.שבוע לפני החג התחלתי להוציא מפסולת החוטים שקבלנו לניקוי המכונות, את חוטי הכותנה. את החוטים הללו החבאתי מתחת למזרונים שבמחנה. בת אחת, בראותה זאת, שאלה אותי לפשר מעשיי. ספרתי לה על כוונתי וכשבקשתי ממנה לעזור לי להשיג חמישה תפוחי אדמה, בלתי מבושלים, היא התלהבה מאד מן הרעיון והנה ברשותנו כבר התפוחים. חתכתי אותם לחצאים וגילפתי בתוכם מקום לשמן. את חוטי הכותנה שזרתי לפתיל והכנסתי אותם לתוך התפוחים. גנבתי את פחית השמן, בה השתמשתי כדי לשמן את המכונה בבית החרושת. יצקתי את השמן לתוך התפוחים והנה לפנינו חנוכייה.
בליל החנוכה הראשון, לאחר ארוחת הערב, כשכל הבנות בחדר שלנו יושבות על מיטותיהן ומצטרפות גם בנות מהחדרים הסמוכים, הדלקתי את הנר הראשון ובירכתי עליו את הברכות. שרנו יחד את הקטע הראשון של "מעוז צור" שכמעט כולנו ידענו בעל פה ונזכרנו כיצד חגגנו את החג בבית. מאחר וראיתי את השפעתו הטובה של הערב על חברותיי, השתכנעתי שעשיתי דבר נכון והחלטתי להמשיך. ארבעה ערבים עבר הכול כשורה. בליל החמישי נכשלנו. משום מה איחרנו עם הדלקת הנרות אשר דלקו עוד בשעת השריקה לכיבוי האורות. בין רגע כבתה התאורה בכל המחנה ובחושך שהשתרר, נקודות האור שבקעו הסגירו אותנו. הס"סמאנית השומרת על השער, רצה אל מקום האור בהיותה בטוחה כי אנחנו מאותתות לאווירוני האויב שלעתים בקרו כאן בלילות. היא פרצה את הדלת ונדהמה מהמחזה שנתגלה לעיניה. חדר מסודר, כל בחורה יושבת על מיטתה וכולן שרות בצוותא. צעקתי "אכטונג" (דום) אבל הדם קפא בי, במשך שניות ראיתי בעייני רוחי את העונש הצפוי, עשרים וארבעה ראשים גזוזים מחדש וגרוע מזה - 24 זוגות עיניים מאשימות. לקול שאגתה: מה קורה פה? התאוששתי ועניתי: גברת מפקחת, השבוע יש לנו חג לזכר המכבים, כאשר יהודים מועטים נצחו אויבים מרובים. באותו רגע לא חשבתי מה אמרתי לה, גם לא שאפתי להיראות גיבורה. אבל נאלצתי לענות כי השאלה הופנתה אליי. כנראה איזה מין דיבוק דיבר ממני, מפני שלא התכוונתי בכלל להתגונן כמו שלא חשבתי שיגלו אותנו בשעת המעשה.

כולנו חזרנו להכרה כשהמשגיחה הנדהמת עזבה את החדר מבלי להוסיף מילה.
ראשונה התאוששה שיורי (שרה) ויאליצ'קר, חברתי הטובה ואמרה: "כבי אותם אירז'י, ונראה מה יביא המחר". היא יצאה שקטה מדיי שאפשר יהיה לצפות למשהו טוב. צייתי לה ללא מילה, כביתי את הנרות, החבאתי את התפוחים והלכתי לישון, אך לא יכולתי להירדם. זמן רב עבר עד ששיורי פנתה אלי בלחש "ארז'י- את ישנה? " לא, עניתי, האם השתגעת עם הנאום הזה שלך? "לא חשבתי על מה שאני מדברת, האם זה הסימן שאני כבר לא יכולה לשלוט על עצמי? לא, היא אמרה אך כולנו רגילים כי את קודם חושבת ואחר כך מדברת. לכן אינני שקטה, אך תישני ולא תחשבי ותיפרדי מהתסרוקת שלך". "אם המחיר יהיה רק התסרוקת שלי, היה זה כדאי". כמובן, ענתה שיורי, "אבל אם גם תסרוקתה של זיסו תלך, לא אקנא בך". זיסו הייתה הגנדרנית שבחדרנו.
והנה קרה דבר שלא יאומן - לא נענשנו. להיפך, אותה ס"סמאנית כאשר השגיחה עלינו במשמרת הלילה, הייתה לוקחת בחורות מהחדר שלנו להבאת האוכל, שנקבל את התוספת שנתנו, בדרך כלל, עבור סחיבת החבית. בפעם הראשונה כשהבאנו אוכל הסתייגתי מלגשת כדי לקבל את התוספת. היא קראה לי ובזמן שהוסיפה לי תוספת הדייסה, חשבתי על אותו ליל חנוכה ומחדש שוכנעתי שאכן היה הדבר כדאי.

(לאה נוימן-וייס, 1944 - 1945, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|