האשה בשואה

פלורה רום-אייזמן, גטו וילנה מחנה טורון, 1942 - 1943

כאדריכלית גויסתי על-ידי המחלקה הטכנית של היודנראט בגטו וילנה לעבודות-בנייה שונות. הממונה עלי היה האינג'יניר גוכמן. עבדנו בצוותא ושררה בינינו הבנה.
התחלתי להסתכל סביבי וללמוד את המתרחש. "לחמי" איכשהו ניתן לי, אך כלום די בזה? כלום אפשר היה לשבת בשלווה ולקפוא על השמרים, שעה שאנשים, המתבטלים מאונס, נדונים, במוקדם או במאוחר, לכליה, שכן מי שאינו עובד נשללת ממנו זכות קיומו בגטו. נשלח ל"פונאר". נוכחתי לדעת שהמשימה הראשונה היא יצירת מקומות עבודה - וגמלה בלבי ההחלטה לעשות בשטח זה, יחד עם אחרים, ככל שנוכל. בתוקף תפקידי כמנהלת המחלקה הטכנית חלה עליי האחריות לביצוע.
יום אחד בא לידי ספר הדן ב"ייצור קרמיקה". היה זה בימים הראשונים להיכנסי לתפקידי. קפצתי על המציאה. בנינו תנור וכל מיני מכשירים- והרי לכם מקום עבודה כדת וכדין. פניתי למי שפניתי וביקשתי מתלמדים. ועובדים צעירים. הופניתי למנהל בית-הספר שסיפק לי מתלמדים בני 15--14.
מהר מאוד הרחבתי את פעילותי במסגרת המחלקה (1943--1942). המבנים והמיתקנים אשר תכננתי ויזמתי את בנייתם היו מיועדים להקל על החיים החומריים והרוחניים של תושבי הגטו בתנאי ההסגר והרדיפות ובצל אימת המוות המתמדת. הבולטים שבהם היו: מגרשי-ספורט, בית-קפה, מתקני חיטוי, מועדון נוער, בתי מלאכה שונים, תיאטרון, סיוע לאמנים צעירים בארגון תערוכות, ועוד.
המחלקה הכינה דגמים לאביזרים המיוצרים בבתי המלאכה במטרה להקל על הייצור והשיווק עד למועד חיסול הגטו, מה שהגביר את הסיכוי להרוויח זמן ולהישאר בחיים. להרוויח זמן - פירושו היה עוגן-תקווה בו נאחז שחפץ-חיים, כי מי יודע, אולי תיגמר המלחמה ושוב ירווח לנו. שוב יהיו יהודים ככל יתר בני-אדם עלי-אדמות.

אני חיבבתי במיוחד את מפעל הקרמיקה. הייתי מבקרת בו לעתים מזומנות. השתדלתי לפקח ולשמור על הקיים ונהניתי למראה הנערים והנערות השוקדים על מלאכתם. והנה, פעם אחת אני שומעת נערה אחת שרה, כל, כך יפה ונכון, את שופן. בתחילה התביישו הנערות לגלות מי היא הזמרת, אולם ה"אשמה" הודתה בכך. שאלתיה אם היא לומדת לשיר והיא ענתה לי "למדתי". הסתבר לי שהיא מבקשת להחליף את המורה שלה לזמרה באחרת, בתמרה גרשובייץ, אלא שזו ראשונה אינה מסכימה לכך.
השתדלתי להסדיר את העניין בהקדם. ערכתי ביקור אצל המורה והעזתי "להטיף" לה קצת מוסר: "כלום יודעת את כמה נשאר לנו לחיות כאן בכלל ?" מייד אחרי -כן סרתי אל תמרה גרשוביץ. "אבל המורה שלה לא מרשה", טענה זו. "היא כבר מרשה", עניתי. השמחה הייתה משולשת וכמובן שנכחתי בקונצרט הראשון של הנערה. הלא היא הינדה ידידתנו. חברתנו לגורל אז ובתי המאומצת במחנה הכפייה הגרמני והרוח החיה שבינינו כיום.

(פלורה רום-אייזמן, 1942 - 1943, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)