logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

לאה שנפ, מחנה אושוויץ

הגעתי לצריף הילדים. אלף ילדות בגיל 16--2 בתוך צריף-ענק. היה זה בצריף מספר 8, באושוויץ, במשך שבועות לא נגענו "באוכל", שלא היה ראוי אפילו למאכל בהמות. כולנו בכינו ובלי-הרף חזרנו על מלת-הקסם : "אמאל'ה" שלי, א-מ-א-ל'-ה, , א-מ-א-ל'-ה".
בסופו של דבר הקור, הרעב, הצימאון וה"אפעללים" (מפקדים) חישלו וחיסנו את לבבותינו הקטנים, החיים עשו את שלהם, היו מבינינו שהחלו לרצות להישאר בחיים, וחיש-מהר למדנו לחמוק, לרוץ ולחפש אחרי כל פירור של קליפות תפוחי אדמה, נברנו בערימות-הזבל כדי למצוא "מציאות" גירדנו שיירי-מזון שנדבקו לדפנות הסירים. מי שלא השכילה ללמוד זאת, דרך אחת ויחידה נשארה לפניה שהובילה אותה - במוקדם או במאוחר - אל המשרפות.
זה ימים אחדים שאני סובלת כאבי-תופת באוזניי. שפתי פצועות ושסועות מקדחת החום שתקפה אותי. מוגלה ודם זבים מאוזני.
- "אפפעלל !" החוצה למפקד! החולים נשארים בצריף! - כבר אז ידענו את המשמעות של להיות חולה ולאן מגיעים החולים באושוויץ. לא היה איכפת לי, הייתי אדישה לכל. נשכבתי על הרצפה הקרה וחיכיתי שיקרה לי משהו, שיפסקו כבר הכאבים הנוראים, יהיה זה המוות-הגואל, רק שהכאב ייפסק, "אמאל'ה"- נאנחתי. הושטתי את ידי לעבר זעקותיה הנואשות של אמי, שהדהדו באוזני, עדיין שמעתי אותה, את קולה הקורא לי.
זוג עיניים טובות, עיניים רחמניות ואפורות הביטו בי מלמעלה :
- צאי למפקד! כאן אסור לך להיות חולה!
- לא, לא רוצה! לא רוצה מפקד, לא רוצה עוד שום דבר!
שתי ידיים חזקות ואמיצות הרימו אותי:
- צריך לחיות! הבנת?! אמרה האישה והדפה אותי החוצה. פלה, ה"בלוק- אלטססה" (זקנת-הבלוק), הייתה אחראית על ה"בלוק" (גוש) שלנו, על צריף הילדים.
כאשר נסתיים מפקד-הלילה, שבנו אל הצריף, קפואות-למחצה. פלה נשאה אותי על ידיה והביאה אל תוך קיטונה הקטן שבקצה הצריף. השכיבה אותי במיטתה, הכינה לי תה חם והחלה לנקות את אוזני מן המוגלה. היא עשתה זאת בעדינות רבה, ליטפה את ראשי המגולח וסיפרה לי את קורותיה העצובים. היא "ותיקה" כאן באושוויץ, זה לה החורף הרביעי, במו-ידיה הניחה את אמה על המכונית שהובילה את החולים למשרפות. היא לא יכלה כבר לסבול יותר את ייסוריה.
- "אבל אתן הילדות, אתן חייבות להישאר בחיים, אולי, עוד יקומו היהודים לתחייה?" - אמרה.
יום-יום טיפלה בי במסירות רבה, כאם הייתה לי ולאלף הילדות שבתוך הצריף. טרם הלכנו לישון על הדרגשים הצפופים והדחוסים עד אפס נשימה, הייתה פלה באה לקראתנו, מנשקת אותנו, את מצחי הילדות הנותרות, לאחר שמספר הילדים התמעט מיום ליום, היא נסכה בנו עוז ורצון לרצות לחיות.

(לאה שנפ, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|