האשה בשואה

ברטה פרדרבר-זלץ, גטו , מחנה (?), מחנה ברגן-בלזן ,, 1943 - 1945

יום אחד נתקבלה הפקודה : הגטו מתחסל - כל היהודים יועברו למחנה פלאשוב. בהמשך הפקודה נאמר שקשישים וילדים יועברו למקום אחר...
בהלה אחזתני. הגטו מתחסל, ילדינו וזקנינו נקרעים מאתנו. יום לפני החיסול הצלחנו להוציא את הילדים מחוץ לגטו. אני רושמת את המלים הפשוטות כאילו:
- "הצלחנו להוציא את ילדינו מחוץ לגטו" - וצמרמורת עוברת בגופי לזכר המבצע ההוא ...
חזית הבית בו התגוררנו בגטו, ברחוב יוזפינסקא 4, פנתה לצד הארי. שער הכניסה הראשי היה נעול. אסור היה להשתמש בו. אנו הכינונו ביוד מועד מפתח לעת צרה. בבוקר המר ההוא השתמשנו לראשונה במפתח. הלב דפק בחזקה ובמוח התרוצצו מחשבות: האם נצליח? האם לא יבגוד בנו המפתח ? היפתח השער?
אחד אחד הורדנו את הילדים בחדר המדרגות. פתחנו בזהירות את השער שציריו החלודים השמיעו חריקה מבהילה. דרך הפתח הצר העברנו כל ילד בנפרד. בחוץ חיכו מציליהם הפולניים, תפסו כל ילד בידו והתפזרו לכיוונים שונים. לפני שירדתי עם הילדים במדרגות, הבאתי אותם לשכננו הרב וביקשתיו שיברכם בצאתם לדרך המסוכנת. הרב הקשיש שם את כפות ידיו הרועדות על ראשו של כל ילד ומלמל ברכה.
בעלי הוכה בהלם. הוא לא היה מסוגל לעזור לי במשהו. לא אזר כוח לשלח את הילדים אל הבלחי-נודע. אינני יודעת מהיכן בא לי הכוח, אולי רק המחשבה האחת והיחידה שקיננה במוחי: אין לנו מה להפסיד. התרוצצתי הלוך ושוב במדרגות עם כל ילד בנפרד. נאבקתי על חייהם כלביאה על גוריה. בעזרת האלוהים זכיתי במאבק. בנותיי ובן אחותי נשארו בחיים, לצערי הרב בעלי לא זכה לראות את נצחוני על האכזרים מבקשי חייהם של ילדותינו.
הילדים כבר היו בחוץ. חזרתי לדירתנו ומצאתי את שכנתי בוכה מרה. ומבקשת שיתנו לה להתאבד. בתה הצעירה שוכבת בבית-החולים, ומניסיונה היא יודעת שהראשונים לחיסול הם החולים. אמרתי לה:
- חדלי לבכות, בואי ניגש אל בית-החולים.
בינתיים כבר ירדה החשיכה. יעצתי לה לקחת עמה מעיל וזוג נעליים.
גם בבית-החולים שררה מבוכה. הרופאים והאחיות התרוצצו אנה ואנה ולא מה לעשות. בפרוזדור נתקלתי באחות מכרה, נערה צעירה מנובי-סונז'. ביקשתיה שתרשה לנו לראות את החולה. תוך רגעים ספורים היינו ליד מיטתה.זרקתי עליה את המעיל, אמרתי לאמה לנעול את הנעלים לרגליה. תפסנו אותה מתחת לזרועותיה, וכשאנו נושאות אותה באוויר הוצאנו אותה בריצה מבית-החולים. האחות התבלבלה ולא ידעה מה מתרחש כאן, ועד שהספיקה לשאול אותנו מה קרה, כבר היינו עם החולה בחוץ. הבאנו אותה הביתה. השגנו בשבילה תעודת- עבודה והחלטנו שלפנות בוקר, כאשר נעמוד בשורה בצאתנו מהגטו לעבודה, ניקח אותה ונעבירה דרך השער. את החבילות קשרנו על שכמינו. ידינו היו חופשיות לתמוך בנערה החולה. סידרו אותנו חמישיות, חמישיות בשיירה ארוכה. את החולה הכנסנו בתווך ומשני צדדיה נעמדנו אנחנו, אמה ואני.
הפניתי מבט אחרון לגטו המתרוקן. ראיתי ילד קטן, כבן שלוש, מתהלך בסימטה הריקה, מתייפח וקורא לאמו... רוצח ס"ס השתיק אותו לנצח בירייה מאקדחו. לימים פגשתי את אמו של הילד במחנה, אבל לא העזתי להסתכל בעיניה. הייבוב שלה מצלצל עד היום באזני.
תחילה הלכו העניינים כשורה. תמכנו בחולה והיא עשתה מאמץ ברגליה הכושלות והדביקה את צעדינו. אולם אחרי מספר קילומטרים עזבוה כוחותיה. הנערה המסכנה התחננה בפנינו: עזבוני, השכיבו אותי כאן על האדמה ויבוא הקץ לייסוריי. איני יכולה יותר, רחמו עלי... האם, שרחמיה נכמרו על בתה החולה רצתה לוותר ולהישאר אתה במקום. אבל אני התעקשתי. אטמתי לבי ואוזניי לתחנוניה של החולה. אפילו התאכזרתי אליהן צעקתי וגידפתי אותן, ברוך ובנוקשות. שידלתי אותן שתמשכנה בדרכן.
- עוד צעד ועוד צעד. הנה אנחנו מתקרבים - דברתי על לבן.
ובראותי שהחולה כורעת וכוחותיה עוזבים אותה - גערתי בה שהיא מסכנת את חיי כולנו. סוף סוף נתגלה לעינינו שער המחנה. השומרים נשארו בחוץ. עברנו דרך השער והשתטחנו על האדמה החשופה. הגברים הרימו את החולה והביאו אותה לבלוק. כיסו אותה בשמיכות והיא נרדמה. כעבור זמן מה החלימה ממחלתה. היא עברה אפילו את מחנה ברגן- בלזן ונשארה בחיים. אמה נסתפה בברגן- בלזן.

(ברטה פרדרבר-זלץ, 1943 - 1945, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)