logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

אידה גרפונקל, מחנה אושוויץ

"כאשר הגענו לאושוויץ ראינו על הרציף בחורים צעירים מסודרים בשורות
ולבושים במדי פסים. הם נראו בעינינו - משלוח יהודים מגיטו לודז' - כמו
אסירים. בפניהם ובעיניהם ניבט מבט של רחמנות כלפינו. ראיתי שהם זורקים
לעברנו מבטי חרדה. את האסיר הראשון, שעמד מאוד קרוב אלי שאלתי : "אולי
אתה יודע משהו על אנשי מאקוב בכלל ועל הורי ומשפחתי בפרט ? - הם
צריכים להיות כאן'- אמרתי. האסיר היפנה את ראשו ממני, כדי שאנשי הס.ס
לא ירגישו שהוא מדבר אתי. והוא לחש אלי ושאל אותי על זהותי, ומה שם הורי
ממאקוב. בד-בבד הוא לחש לי : - 'ולחם יש לך ?" השבתי לו, שאין לנו לחם.
חיש-מהר הסתלק האסיר, קפץ לתוך איזה קרון צדדי ובזריזות רבה הביא שתי
פרוסות-לחם, בשבילי ובשביל בעלי יחיאל בר. האסיר הצעיר אמר לנו : 'איכלו
את הלחם עד שתגיעו למגרש-המיפקדים, שם אמורים הגרמנים לסקור אתכם,
ואת - הוא פני אלי - נישכי את השפתיים וצבטי את הלחיים שלך, שייראו
אדומים, וכאשר הגרמנים ישאלו אותך בת כמה את, אימרי להם שאת בשנות
העשרים'. מיותר לציין, שאני, כמו כל אלה שהגיעו מגיטו-לודז' מראנו היה
מפחיד. כולנו היינו נראים כמו שלדים.
האסיר שהתענין בגורלנו (ועל-ידי כך הסתכן ביותר, כי היה איסור מוחלט
להחליף מלה - מצד אנשי ה'זונדר' - עם הבאים לאושוויץ) היה לייבל פוקס,
בנו של ולוול קצב ממאקוב. כפי שהתברר לי לאחר מכן - היה זה הוא, לייבל
פוקס, אשר הזעיק את יתר אנשי מאקוב באושוויץ וסיפר להם, בי בחורה בשם
אידה כץ-בר, ילידת מאקוב הגיעה עם המשלוח האחרון מגיטו-לודז'. הם - אנשי
מאקוב - מהיותם 'ותיקים' באושוויץ - עוד משנת 1942 - ידעו כבר, שכל
משלוח של נשים וילדים מופנים הישר לעבר כבשני-הגז. הם החליטו איפוא
לעשות הכל כדי להציל אותי. הם לקחו על עצמם תפקיד קדוש זה, להציל כל
אשה מבין יוצאי מאקוב, אשר תגיע מגיטאות אחרים. אולם לא קל היה הדבר
בבירקנאו.
לאתר ה'סלקציה' הראשונה שיכנו אותי ב'וורק-צה'. לעבודה לא הוציאו
אותנו מן המחנה, וזה היה סימן מבשר רעות. גם את המיספרים לא קעקעו על
גופנו. שוב ושוב עברנו מיונים שונים בידי הד"ר מנגלה ימ"ש, הידוע לשימצה

הידיעה על בואי עשתה לה כנפיים חיש-מהר - כפי שהתברר לי אח"כ -
בין הבחורים ממאקוב. כולם כאחד התענינו בגורלי וחרדו לשלומי. הראשון שבא
לבקר אותי, היה יצחק גרוניביץ, הוא בא כבר ביום הראשון. בתקף תפקידו
כחשמלאי ניתנה לו האפשרות להיכנס באופן חופשי למחנה-הנשים. הוא -
תלמידי לשעבר - לא הכירני כלל, ואילו אני, פשוט התביישתי לרדת מהדרגש
כי 'שמלתי' (אם בכלל ניתן היה לכנות זאת בשם שמלה), הלבוש היחידי על
גופי, נקרעה לי בלילה, וגווי היה חשוף לגמרי. בהחזיקי את ידי בצד הקרע
של השמלה - בל יראה במערומי - ירדתי מהדרגש.

ראשית שאלתיו על גורל משפחתי. תשובה מפיו לא קיבלתי, אולם. כשדמעות
זולגות מעיניו, הוא ביקשני להחזיק מעמד - פיסית ורוחנית. לא קל היה לי
הדבר בלי בעלי, בלי ילדי, בלי משפחה - בודדה לגמרי.

יצחק הבטיח לי, כי הם, אנשי מאקוב, ישתדלו לתמוך בי ככל יכלתם. קודם
כל הוא 'חטף' שיחה עם 'זקנת הבלוק' וביקש ממנה שתתייחס אלי ביתר אהדה
(שמתי לב שהוא תחב לה איזה מתת-יד), גם ביקש ממנה שתתן לי 'אפשרות'
להימלט בעת שתיערך 'סלקציה', וגם תעניק לי קצת יותר אוכל. בראותו את
ה'שמלה' שלי, דאג מיד לשמלה ולפריטי-לבוש אחרים. והעיקר - הביא לי קערה
מלאה עם איטריות מתוקות. מעדן שכזה לא טעמתי מזה שנים.

כעבור כמה ימים, התגנב ובא למחנה-הנשים - כדי לבקרני - יוסף
לודבינוביץ'. הוא בא לראות אותי. היה זה סיכון גדול מצדו. הוא עבד ב'זונדר
קומנדו', ועל צעדו זה עלול היה לשלם בחייו".

(אידה גרפונקל, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|