logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

אירנה לוסקי, מחנה קייזרוולד, מחנה טורון "צעדות המוות" , 1944 - 1945

כמו בעד ערפל ראיתי כי סביבי מתרחש משהו, נשים מביאות בגדים מתאימים
יותר, קצת יותר אוכל, תפוח-אדמה אחד או שניים, ומנסות להשיג מים לרחצה. כל
זה לא היה לי מובן, והנה הגיע היום בו נתנו לנו מרק, ואמרו שכל הנשים עד
גיל שלושים יכולות ללכת לקבל מנה נוספת. תמרה גררה אותי, והלכנו. לפתע
צץ לפנינו גרמני ובידו שוט, חבט בי וצרח : "איך זקנה כמוך מעיזה ללכת
לקבל מנה שניה של מרק" ? והרי זכרתי יפה שאמרו "נשים עד גיל שלושים",
ואני הייתי בת שמונה עשרה וחצי.

הייתי המומה, ולפתע גרר אותי מישהו אחורה - היה זה גורלי או מלאכי
הטוב. היתה זו נערה מן הגיטו, אסתר שמה, שהכירה אותי. היא היטיבה להכיר
את אמא, בשעבדה בגיטו באיסוף בגדים לילדים יתומים. היא היתה גדולה ממני
בשלוש שנים, והתגוררה בילדותה ברחוב, בו הוקם לאחר-מכן הגיטו. אמה מתה
בגיל צעיר, והיא גידלה את אחותה הקטנה, שהגרמנים שלחו אותה אחר-כך
"שמאלה". היא היתה עצמאית מאוד, מוכשרת וטובת-לב. מאוחר יותר נודע לי
שהיא לא פחדה ולא איבדה את צלילות דעתה, והצליחה להסתיר במגפיה זהב
שאביה נתן לה. היו לה מגפיים גבוהים נפלאים. היא לקחה אותי ואת תמרה
ושיכנה אותנו לידה וליד חברתה, רעיה. וכך היינו ארבע, ולא עוד כה בודדות.
היא היתה מעין מנהיגה שלנו, כיוון שהיטיבה מאתנו להסתגל לתנאים. היא העניקה
לי הרבה מאוד חום ודאגה. מהנשים שעבדו ב"קליידרקאמר" השיגה לי בגדים
מתאימים יותר. כאשר נראיתי הרבה יותר בסדר, רשמה את שלושתנו לעבודה
במרפאת הס"ס, ואת תמרה לבית-חרושת לסוללות.

גם היום איני מבינה מדוע דאגה לנו כל כך, מדוע בזבזה עלינו את כספה,
שנשאה יחד עם רעיה במשך כל אותו זמן, תוך סיכון כה רב. אני סבורה
שהיא אהבה אותי, למרות שבאנו מעולמות שונים לגמרי. היא לימדה אותי איך
להסתגל, ואילו אני סיפרתי לה על חיי בעבר, שעליהם לא היה לה כל מושג, היא
אף לא ידעה שיתכנו חיי מותרות כאלה. עכשיו היא חיה באמריקה, נשואה ואם
לשני ילדים. יש לשער שהיא מאושרת. נפגשתי עמה במשך השנים שלוש פעמים,
אך אני מרגישה, לצערי, שאין לנו שפה משותפת, אנו חיות בעולמות שונים,
כפי שהיה לפני המלחמה. אין לי, לצערי, במה לגמול לה. הבעתי בפניה את
צערי זה היא ענתה לי שאיני צריכה לגמול לה וכי אם יש ביכולתי, עלי לסייע לאחרים הזקוקים לכך. מאז אני משתדלת לעזור לכל מי שביכולתי לעזור לו. אך
אם עזרתי משתווה לזו שהיא הגישה לי, איני יודעת. התחלתי ללכת לעבודה יום
יום, ואז עמדנו על רגלינו במפקד פחות זמן. עבדנו אז במיון תפוחי-אדמה ויכולנו
להביא תפוח-אדמה אחד או שניים, ואם לא ראה אותנו איש, יכולנו לצלות אותם
לארוחת ערב על התנור. ואם לא, אז יכולנו להחליף תפוח-אדמה במים רותחים,
שהיו בעיני חשובים יותר מאוכל. כל זה היה כרוך בסיכון רב.

(אירנה לוסקי, 1944 - 1945, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|