logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

אירנה לוסקי, מחנה קייזרוולד, מחנה טורון "צעדות המוות" , 1944 - 1945

באחד הימים הביאו אלינו נשים שדיברו בשפה בלתי מובנת לנו. הן נראו
פראיות, מבוהלות ומלוכלכות עד זוועה. היתה זו קבוצה של נשים הונגריות
שנשלחה אלינו לאחר שמפקד המחנה טען שהוא זקוק לכוח עבודה נוסף, כמובן
כדי להראות שהעבודה במחנה חיונית. אז ידענו, על פי השמועות, שכל חברותינו
מריגה הוכנסו למהנה-ריכוז בשטוטהוף, וידענו שזהו מחנה שכמעט אין סיכוי
לצאת ממנו חיים. כיוון שקבוצת הנשים שהגיעה היתה זרה לנו לגמרי, שלחנו אל
המפקד משלחת כדי לבקש ממנו לשלוח את הנשים ההונגריות למחנה בשטוטהוף,
בטענה שהן אינן מכירות את העבודה, ולבקש במקומן את חברותינו מריגה,
המכירות את העבודה הזאת. הוא הסכים. באחד הבקרים שאלו מי רוצה לנסוע
העירה לנקות צריפים. כיוון שרצו לצאת מעט מן המבצר האיום כדי לראות משהו
מעיר נורמלית, הביעו נשים אחדות את רצונן לנסוע. ביניהן היינו אני ואסתר.
במשך יום שלם עבדנו במחנה גדול, מלא צריפים ריקים, אך לפני כן נסענו
ברחובות ובשדרות, ראינו בתים, אנשים לבושים בגדים נורמלים ואפילו חלונות-
ראווה. היה זה עבורנו יום בלתי רגיל. חזרנו למבצר בשעה מאוחרת בערב ושם,
כרעם ביום בהיר, שמענו את הבשורה.

הסתבר כי בבוקר קראו למפקד את כל הנשארות, והחלו קוראים את רשימת
השמות של הנשים שתשארנה במחנה, ושמות אלו שתסענה לשטוטהוף. אני, אסתר
וכל חברות קבוצתנו היינו ברשימת העצירות שתשארנה במבצר, אבל כיוון שלא
היינו בשעת קריאת השמות, מחקו אותנו מהרשימה, ורשמו במקומנו שתיים
אחרות. הינדה ואחותה היו ברשימת הנוסעות לשטוטהוף, וכך גם חברתה של
פלורה, מאניה. כיוון שנעדרנו, לא יכלה פלורה לעזור לנו במאומה. אבל בשעת
המפקד ניגשה לה"האופטשארפירר" וביקשה אותו שישאיר את שתי קרובותיה-
כך קראה להן - את הינדה ואחותה. קשה לתפוס היום עד כמה נועז היה המעשה
הזה. באותה תקופות בה אמהות היו מתכחשות לילדיהן וילדים נטשו את הוריהם.
נדרשה גבורה וכוח רצון גדול כדי לעשות מה שעשתה פלורה. שהרי
ה"האופטשארפירר" יכול היה להענישה ולשלוח אותה לשטוטהוף. היא העמידה
את חייה בסכנה, סמכה רק על רצונו הטוב ומצב-רוחו. הוא הרשה לה להשאירן
במחנה. כאשר שמענו את הבשורה, נתקפנו אימה. ידעתי היטב שלא אשאר
בחיים בשטוטהוף. לא רציתי להפרד מתמרה, ואסתר לא רצתה להפרד מרעיה.
התחלנו לשקול מה עלינו לעשות. לבסוף החלמנו שעל פי פור זוג אחד ישאר
כאן והשני יסע. הפלנו פור, ויצא שאני ותמרה צריכות לנסוע לשטוטהוף. שתינו לא ישנו כל הלילה. בבוקר, בשעת המפקד, כשהגיע ה"האופטשארפירר", החלטתי לפתע להסתכן. המיפקד התקיים במסדרון תת-קרקעי ארוך מאוד,
בו כל צליל השמיע הד חזק. ה"האופטשארפירר" פסע לאט וספר אותנו. כאשר
התקרב אלינו, יצאתי והתחלתי לדבר גרמנית כשאני מביטה הישר בעיניה שהיו
שחורות כזפת - עיניים לגמרי לא אריות, בעוד עיני שלי כחולות: אמרתי לו
שאני ואסתר נמצאות ברשימה משום שנסענו לנקות את הצריפים, שזו אי-הבנה,
וכי אני רוצה להשאר אצלו ולעבוד למענו. הוא עמד נדהם, כיוון שפניה לגרמני
ללא רשות דינה היה מוות. הוא כיבד אותי בשתי סטירות-לחי שנשמעו בכל
המסדרון והטילו אותי אל הקיר. התמוטטתי, אך הקיר תמך בי. ואז רעם קולו
"אלזו, איר ביידן בלייבט" (ובכן, שתיכן תשארנה). איני יודעת מי נסע במקומנו,
אנחנו נשארנו. שבוע לאחר מכן שלחו את קבוצת הנשים ההונגריות ואת הנשים
שנבחרו מבינינו. לילה לפני נסיעתן נודע לפלורה כי אותו יום הוא יום-הולדתו
של ה"האופטשטארפירר". היא הלכה אליו וביקשה ממנו להשאיר את חברתה
מאניה, כמתנה. הוא הסכים. דומני, שהוא כיבד אותה מאד, שכן מעולם לא
השפילה את עצמה בפניו.

(אירנה לוסקי, 1944 - 1945, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|