logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

הילדה הופרט, מחנה ברגן-בלזן , 1944 - 1945

התחלנו לסחור עם אנשי המשמרות הגרמניים. ערב אחד, כשגבר הרעב
אותתתי לשומר הגרמני, איש ורמאכט קשיש והראיתי לו את שעוני. הוא ירד
מן המיגדל וניגש לגדר. "כמה את רוצה?" שאל. "חמש-עשרה סיגריות וכיכר
לחם". "זה יקר מדי. אביא לך עשר וכיכר". הסכמתי. למחרת הביא לי השוק
כיכר-לחם עטופה בנייר עיתון ועשר סיגריות. אני העברתי לו שעון דוקסה
שקיבלתי מוואלטר. שעון שהצלחתי לשמור במשך כל שנות המלחמה. "ואלטר,
סלח לי - מילמלתי - תומי רעב". "מה את אומרת?" - שאל השומר הגרמני.
"ספרתי את הסיגריות". "קחי את הסחורה שלך והסתלקי. אסור שהסמל יראה אותנו". איש הוורמאכט חזר בצעדים איטיים אל מיגדל-השמירה. טיפס במדרגות-
העץ. נושא את השעון שנתן לי ואלטר. רק לאחר שהסתלק חשתי בשריטה
שנשרטתי מגדר-התיל. ליקקתי את הפצע ומיהרתי לחזור לצריף.

בצריף חיכה לי תומי. "הצלחת ?" - שאל. אמרתי לו "כן" והטמנתי את
הלחם מתחת למזרון. "הפצע כואב לך ?" "לא" - שיקרתי.

רק לאחר שרוב האנשים נרדמו, ישבנו שנינו לאכול. הצריף היה חשוך.
תומי ישב קרוב אלי. לועס בשקט. "רוצה עוד פרוסה ?" - לחשתי. הילד בלע
את הלחם בעיניים נוצצות, אך לא היה מסוגל לאכול עוד. "תאכל מחר" -
ניחמתי אותו.
שכנה ממיטה סמוכה מילמלה : "הילדה, אני חשה ריח לחם. תני לי פרוסה".
נתתי לה. גם ממיטה אחרת הושטה יד. נתתי. ועוד יד. ועוד. ועוד. האנשים לא
דיברו. הם רק הושיטו ידיים באפילה. הרגשתי את עצמי עלובה. מבויישת. כגנבת
שנתפסה והגזל בידה. פרסתי את הכיכר לפרוסות קטנות וחילקתי אותן לידיים
המושטות, התובעניות, המרוקנות את ידי. היו שלחשו : "תודה". גברים אחדים
בירכו את ברכת המזון. כעבור דקות אחדות תם הלחם. ועדיין יכולתי לחוש
בידיים. באצבעות השלוחות. המגששות. המבקשות. "אין יותר לחם" - אמרתי
בצער ובהקלה. התכרבלתי בשמיכה הדקה כנמלטת ממקום-הפשע. למזלי נותרו
לי הסיגריות.

(הילדה הופרט, 1944 - 1945, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|