logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פלורה קווינטר-מרדר, מחנה מיידנק,מחנה עבודה סקרז'יסקו-קמיננה, צ'נסטוכוב

הייתי בריאה, וזה חשוב מאוד. אבל לא לאורך זמן הצלחתי לשמוח בבריאותי.
כף רגלי השתפשפה בגלל נעליים לא מתאימות ונוצר פורונקל אשר התמלא
מוגלה. סבלתי מאוד מכאבים, חומי עלה ולא יכולתי לצאת למפקד. חששתי
להישאר בצריף, מפני שמי שנרשם כחולה, אין לו יותר סיכוי. בסלקציה הבאה
יקחו אותו למשרפות. לא קיבלתי טיפול רפואי, למרות שהיתה מרפאה עם רופאה
פולניה. היא דאגה אך ורק לחולות הפולניות. אחרי כמה ימים של סבל לא יתואר
ותחנונים, הסכימה הרופאה לפתוח את הפורונקל. אני, שתמיד פחדתי מרופא,
התחננתי כעת שיטפלו בי. הרגשתי הקלה רבה אחרי שזרם המוגלה פרץ החוצה.
חומי החל לרדת ולאט-לאט חזרה אליי גם האופטימיות שלי. באותו הזמן החלו
לרשום צעירות ליציאה למחנה עבודה. מאידאנק היה מחנה השמדה, עד כה לא
יצא משם אדם חי.
לא יכולתי להירשם בגלל מחלתי. מתוך המאות שנרשמו - נבחרו רק
מאתיים. ישבתי עצובה. למה דווקא עכשיו חליתי, בזמן שנפתח פתח ליציאה
מהגיהנום? אבל הגורל רצה אחרת. משום מה בוטלה הרשימה והתחילה הרשמה
חדשה. הפעם נרשמתי גם אני. היו כאלה שפחדו, לא האמינו שזה ליציאה וחששו
לגרוע ביותר. מה יכול עוד להיות יותר גרוע ז אך זה לא נגמר רק בהרשמה.
צריך היה לעבור סלקציה קפדנית בעירום. אספו אותנו בצריף ונכנסנו לחדר -
אחת, אחת.
שם עמדו רופא ורופאה גרמנים. הם פסלו בנות צעירות ובריאות, אפילו
בגלל שומה קטנה על הגב. "ואיך ייתכן שאני אעבור עם רגל אחת פצועה
והשנייה עם פורונקל ?" הורדתי את התחבושת מהפורונקל, ומאחר והוא היה על
כף- הרגל, הם לא ראו אותו.

הגיע תורי. נכנסתי לחדר עם דפיקות בלב. אפילו לא צלעתי. "אמא, אמא,
תעזרי לי". הרופא התבונן על גופי הקטן והרזה. אחרי-כן היפנה מבטו אל הרופאה
ואני הסתכלתי על שניהם בתחינה. כעבור כמה רגעים של פחד אימים, הוא הניד
את ראשו לחיוב. לבי הפסיק לפעום.

רצתי מהר למקומי להתלבש. חטפתי את בגדיי והלכתי, מחשש שמא יתחרטו
ויקראו לי לחזור. ידיי רעדו ובקושי הצלחתי להתלבש. את נעליי לא יכולתי
לנעול על הפורונקל שבכף הרגל. נשארתי יחפה. לבסוף יצאנו החוצה, ומאומנות היטב. נעמדנו
בשורות ישרות.
עברו על ידנו נשים שנפסלו וסביבן משמר כבד. הן הסתכלו עלינו בעצב,
כאילו נגאלנו כבר. "אוי אמא, כמה מעט היה חסר שגם אני אהיה ביניהן". הן
מובלות עכשו ישר למשרפות. אין כבר דרך חזרה למחנה.

הובילו אותנו מהצריפים למקלחות. ידענו שבמקלחות האלה לא יהיו גאזים.
.גם הפעם, כשיצאנו, קיבלנו בגדים אחרים. אם עד עכשיו היו בגדיי נסבלים,
כעת קבלתי שמלונת דקיקה, לא מתאימה לעונת הסתיו ולקראת החורף. לבי נצבט כשראיתי נערה אחת מקבלת את שמלתי אשר לבשתי בבואי מהבית. אחרי
שהתלבשנו, קיבלנו ארוחת צהריים וחיכינו לפקודות נוספות. ישבתי מכורבלת
על הדשא ורעדתי מקור. רוח חזקה נשבה.

ואו עברו על ידינו שני גברים אשר הביאו לחם עבור המחנה שלהם. הם
שאלוני למקום הולדתי. התברר שגם הם מווארשה. למרות רזוני ודכאוני, עדיין
הייתי ילדה יפה ותמיד עוררתי תשומת לב. הם נתנו לי שתי פרוסות לחם, אשר
היו אוצר גדול, מפני שלא ידענו מתי נקבל שוב אוכל. כולן הסתכלו עלי בקנאה.
היתה עימי חברתי מניושיה. למרות שהייתי רעבה מאוד, התחלקתי איתה שווה
בשווה. (רק אחרי זמן מה נוכחתי לדעת שהיא לא היתה ראוייה לכך. נגיע לזה
בהמשך).

יצאנו את השער של מחנה מאידאנק בדרך לעיר לובלין. ממש יצאנו!!
הבלתי-אפשרי התרחש. אנחנו היחידות ממאות אלפים. כל הדרך נדרשנו לרוץ,
בדיוק כפי שהגענו. מסורת, כנראה... רגלי כאבה, ובאין ברירה רצתי יחפה עד
אשר הגענו לתחנת הרכבת שם העמיסו אותנו על קרונות של בהמות, כרגיל, אבל
הפעם לא בצפיפות הנהוגה. יצאנו ממוות בטוח, לקראת החיים. אחרי נסיעה מייגעת
הגענו סוף-סוף לסקרז'יסקו-קמיננה ובליבנו תקווה שכאן יהיה טוב יותר, כי היה
זה מחנה עבודה ולא מחנה השמדה. עובדי כפייה עבדו בשני מפעלי תחמושת.
ייצרו כאן מכדורי רובה ועד פצצות למטוסים. חילקו אותנו לשתי קבוצות. הייתי
ביחד עם מניושיה בקבוצה שנועדה למפעל בו עסקו באבקת-שריפה. היינו זוג
אחרון בקבוצה. ספרו אותנו שוב והתברר שיש שתיים יותר מדי. העבירו אותנו
לקבוצה השנייה.

(פלורה קווינטר-מרדר, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|