logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פלורה קווינטר-מרדר, מחנה מיידנק,מחנה עבודה סקרז'יסקו-קמיננה, צ'נסטוכוב

כבר עברה שנה מאז הגעתי למחנה. אמנם הכל היה קשה ורע, אבל לא היתה
סכנה שיהרגו אותי. אני עדיין חיה ומקווה, ומדי פעם בורחת למפלט הנפלא
שלי - הדימיון, שם הכל טוב וכולם אוהבים אותי ודואגים לי.
במשך כל השנה הייתי בריאה ולא סבלתי ממחלות. יום אחד, בהיותי במשמרת
לילה, הרגשתי שפטישים דופקים לי בראש ואינני מסוגלת להמשיך בעבודה.
(עבדתי במשמרת משבע בערב עד שבע בבוקר). בחמש בבקר ניגשתי למנהל
המשמרת (יהודי), יעקב שמיאדובסקי, וביקשתיו לשחרר אותי, כי אינני מרגישה
טוב. בערתי כולי, לחיי היו אדומות וזה לא כל כך רגיל, מפני שתמיד הייתי
חיוורת מאוד. הקאפו לא רצה להקשיב לי, היכה אותי בשוט וגירש אותי חזרה
לעבודה.
כששבתי למחנה בשעה שבע בבקר, ניגשתי למרפאה. בדקו אותי. חומי עלה
ל40 מעלות. בכוחות אחרונים חזרתי לצריף. שם שכבתי בחולשה גמורה במשך שבועיים:
אפילו לאכול לא יכולתי. רק ישנתי יומם ולילה. אף אחד לא דאג לי. אף אחד
לא התעניין בשלומי. אילו מתתי, איש לא היה מזיל דמעה.

היחידה שבאה אליי היתה מניושיה. אחרי שנה של פירוד - מצפונה, כנראה,
הציק לה. היא נהנתה מכל טוב בעזרת דודה. מניושיה לא היתה בודדה יותר לכן
לא הייתה זקוקה לי. עכשיו היא טיפלה בי, בישלה עבורי ליפתנים, אך גם אותם
לא הייתי מסוגלת לאכול. אחרי שבועיים ציווה רופא המחנה להעביר אותי לבית-החולים. לא רציתי ללכת. פחדתי. ידעתי שמשם לא חוזרים. ממאידאנק
יצאתי, ועכשיו לגמור בצורה מטופשת כזאת ? תחנונים לא עזרו, לקחו אותי
בכוח על אלונקה. בצריף ישנה איתי במיטה אחת (במשמרות) נערה מבוגרת ממני
בשנתיים. כאשר חזרה מהמשמרת שלה ולא מצאה אותי, חשבה שנפטרתי. הגעתי
לבית-החולים של המחנה תשושה ולא יכולתי לעמוד על רגליי. אחות יהודיה
רחצה אותי והשכיבה אותי במיטה. כמו אמא. היא התפלאה מאוד שאני כה
נקייה, למרות התנאים הקשים, ושאין לי כינים. תמיד התרחצתי, אפילו בחורף
במים קרים, מפני שמים חמים לא היו בנמצא. בא רופא יהודי וכשבדק אותי גילה
עניין רב. האחות שאלה אותו אם להשכיב אותי במחלקה של מחוסרי תקווה,
שמשם לא חוזרים בערב מקבלים כדור ובבוקר לא מתעוררים. הרופא הסביר לה
שאני חולה בברונכיט קשה מאוד, אבל יש לי אורגניזם חזק והוא יתגבר על
המחלה באם אקבל טיפול מסור.

הימים הראשונים היו קשים מאוד : פירפרתי בין חיים למוות. חומי לא ירד
וגופי נחלש עוד יותר. תודות לטיפולם המסור של הרופא והאחות, האוכל הטוב
שחיזק את גופי ואי-ההליכה לעבודה, הבראתי לחלוטין.

בהתחלה באו נשים לבקר אותי עד שנמאס להן. בימי ביקור חולים שכבתי
לבדי, וליד מיטות אחרות ישבו אחים, אחיות ואפילו הורים. אז הייתי חוזרת
למפלט שלי. עצמתי עיניים וראיתי בדימיוני את כולם. אפילו אבא היה שם. הם
כל כך שמחו שהתגברתי על המחלה הקשה ושאני מבריאה יפה. חייכתי ולא הייתי
עצובה יותר. הרופא היה נפלא. הוא רצה שאאסוף כוחות, ובכל פעם דחה את
שיחרורי.
היה זה קיץ של שנת 1944. בחוץ זרחה שמש חמה. שכבתי על הדשא וחלמתי,
הרגשתי כמו בימי החופש הגדול, כאשר כל בני משפחתי היו מבלים בכפר. אלה
היו ימים ממש מאושרים, אבל סופם התקרב. אי אפשר היה להחזיק אותי בביתי
החולים ללא קץ. היה גם רופא גרמני האחראי על האישפוז. יום שיחרורי הגיע.

באותו בוקר עבר הרופא ובדק את חומם של החולים. כשניגש אליי חייכתי
אליו ואמרתי : 36.6 מעלות. הוא ליטף את ראשי ואמר : "פלורציה, אני לא האמנתי
שתצאי מפה היה. היית חולה מאוד". חיבקתיו והודיתי לו. הוא והאחות היו
האנשים היחידים שמצבי נגע לליבם ושהיו טובים אלי. זאת היתה ממש תקופה
מאושרת.

חזרתי לצריף, לנשים האיומות ההן, לבית-החרושת, לעבודה של שתים-עשרה
שעות ולרעב. השמלה שלי היתה שרופה מרוב חיטויים. לא יכולתי ללכת בה,
והרגשתי היתה מאוד לא נעימה. ניגשתי למנהל הגרמני של המחנה וביקשתי ממנו
אישור למחסן לקבל בגד חדש. ומה הוא עשה ? הוא שלח בי את כלבו אשר קרע
את שמלתי עוד יותר. למחרת פניתי בבקשה למנהל במפעל וקיבלתי ממנו פתק
למחסן. מזלי שיחק לי הפעם. העובדת במחסן התייחסה אליי יפה. מצאתי חן בעיניה והיא הלבישה אותי בבגדים נפלאים: חצאית-קפלים כחולה, כמו זאת
שהיתה לי בבית, וגם חולצה יפה. ממש לא יאומן מה שבגד יכול לעשות לאדם !
כשנכנסתי לצריף, כולן פתחו עיניים בפליאה. הייתי ילדה אחרת - כמעט נערה.
אבל בכל זאת ילדה נאיבית.

במפעל, באותה מחלקה, עבדה גם נערה פולניה בוגרת ממני. החצאית שלי
מצאה חן בעיניה. היא נידנדה לי במשך שבוע ימים, רצתה שאמכור לה אותה.
הביאה לי חצאית אחרת ישנה ולא יפה, וגם הבטיחה לתת לי בכל יום את המרק
שלה וגם כריך. חשבתי בליבי שהחצאית בין כה תתבלה ליד המכונה ואני בכל זאת
מאוד רעבה ועדיין חלשה אחרי המחלה, הסכמתי ונפרדתי מהחצאית. במשך כמה
שבועות הייתי שבעה, עד שלבסוף נמאס לה לנערה הפולניה, והיא הפסיקה להביא
לי אוכל. נשארתי שוב בבגדים בלואים ורעבה. יום אחד, להפתעתי, התחלתי לקבל
מאחת הנשים כיכר לחם גדולה לשבוע. נאמר לי שמישהי שולחת עבורי את הלחם,
ולא נאמר לי מי זו.
על ידי ישנה ילדה ושמה הלינקה. היא היתה מסכנה מאוד : שערות ראשה
נשרו והיא כמעט התקרחה. משום מה, אף אחד לא שלח גם לה לחם. למרות
נסיוני הרע עם מניושיה, לא יכולתי לראותה רעבה ולאכול לבדי את הלחם. כנגד
כל פרוסה שלקחתי לעצמי, נתתי גם לה אחת. לא הבנתי מניין פתאום טוב-לב
כזה אצל הנשים אשר סיפקו לי את הלחם. לבסוף התגלה הסוד. בזמן האחרון
מספר נשים, מאלה שהגיעו איתנו ממאידנאק, התחילו לפתע ליהנות משפע רב.
זה התבטא באכילת פירות, חמאה וכל הדברים שאפילו לא העזתי לחלום עליהם.
גם כסף היה להן בשפע, בזמן שאנחנו, הילדות, המשכנו להיות רעבות. התברר
שהן הצליחו להתקשר עם המחתרת, וזו העבירה להן כסף בשביל כולנו. "החיות"
האלה לקחו לעצמן את הכל ולנו זרקו לפעמים פירור. הן מילאו את כרסן בכל
טוב, כשבטני כרכרה מרעב.

הרגשת הרעב היא הרגשה איומה. זה לוחץ, זה צובט, וזה גם כואב. איזו
זכות היתה להן להחליט למי לתת? מדוע לי נתנו קצת, ולהלינקה כלום? כמה
ששנאתי אותן, את האמהות שלא ידעו איפה ילדיהן, אשר במקום לאמץ אותנו
ולעזור קצת, דאגו רק לעצמן וגנבו את שהיה מיועד גם לנו.

(פלורה קווינטר-מרדר, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|