הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושויץ, , 1943 - 1944
בסוף קיץ 1943 השתוללה במחנה גרדת, שהביאה לנו סבל נוסף. היינו מכוסות
נקודות אדומות מכף רגל עד ראש, גירדנו אותן עד זוב דם, השלפוחיות
התמלאו במוגלה, וגירו אותנו ללא רחם.
בבלות אוגוסט הלוהטים ישנו שמונה-עשר נשים בדרגש, שטופות זיעה,
נדבקות זו לזו. פרצו מריבות וקטטות. בבקרים שוב צרבו הפצעים שנדבקו
למזרון הקשה... קשה היה להסיר את הגרבים בגלל הפצעים זבי המוגלה.
במקלחת כשנאלצנו לקרוע את הגרבים היו רגלינו מגואלות בדם.
את העינויים הבלחי אנושיים השלימו הכינים שזחלו על הפצעים הפתוחים,
ענקיות, טרדניות, מפוטמות בדמנו!
נעשיתי כל כך עצבנית בגלל הגרדת שפרצתי בכל הזדמנות בריב על כל
דבר, אפילו עם הלה, הייתי רעה ולא צודקת. להלה היתה סבלנות רבה יותר,
גילתה אלי הבנה ללא גבול. בערבים סידרה את בגדי, שבגירוד מטורף פיזרתי
מסביבי. שעות, לפעמים עד מאוחר בלילה, ישבה לצידי בנופפה מעלי בפיסת
סמרטוט לצינון . . . היתה טובה אלי לא כגיסה, אלא כאם אמיתית.
(הלינה בירנבאום, 1943 - 1944, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
