logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושויץ, , 1943 - 1944

אותו יום היה נוח, ויפה. בשמים הנקיים, הבהירים זרחה השמש. הסלקציה, לשביעות רצון נציגי עם האדונים. התקדמה "חלק" בלא תקלות. האלה הקטנה של הדוקטור התנועעה בקלילות ביד עטויה בכפפה אלגנטית: ימינה, שמאלה, שמאלה, ימינה. היהודים, המאיימים על ה"סדר הגרמני החדש ועל ניקיון הגזע
"עליון", מוכרחים להסתלק. מה זה משנה מתי, עכשיו או מאוחר יותר?! אין כאן כל בעיה. הנאצים החליטו לרצוח את כולם, ואכן הם עושים זאת בדייקנות ובשיטתיות.

הלכתי אחר הלה, קרובה, כדי לא לאבדה משדה ראייתי. ככל שהתקרבתי אל השופטים והמרצחים, זזתי קרוב יותר לגיסתי. התור התקדם ללא רחמים קדימה. אי אפשר היה לעצרו, אי אפשר לסגת או להסתתר.

הלב הלם בל כך חזק, עד שחשכו עיני. מה יהיה, אמא?! עוד כמה צעדים, כבר רק צעד אחד...

עומדת מול מדים ירוקים, טריים, כובעים ירוקים במצחיות נוקשות; מבטים קרים מודדים את חיוניותנו, את תקינותנו הפיסית. אני לחוצה יותר להלה, רוצה לכסות אותה בגופי מפני עיניהם. בדיוק ברגע זה נעצר עלינו מבטו של ד"ר מנגלה. קר, בוחן, לגלגני. האלה הקטנה מתרוממת ללא חיפזון ונופלת בהפרידה אותי מהלה. ימינה - שמאלה. הלב מפסיק לפעום. אני מחבקת את הלה. איני רואה עוד דבר, איני פוחדת עוד מכלום, רק יודעת שכל שיקרה, אני מוכרחה להיות עם הלה. דבר מוזר: הרגשתי לפתע, שאני צעירה, בריאה וחזקה. זה נמשך מספר שניות בקושי, וכבר קמה במגרש מהומה. הסלקציה הופרעה, משמעת הברזל התפוצצה, כל העיניים כוונו אלינו. הס"סמן טאובה השתתק מתדהמה כנראה. לעומת זאת הקאפו החלו לרוץ מכל העברים בהשתדלן לקרוע אותי בכוח מהלה. לא נכנעתי: בעווית קימצתי את ידי, גירשתי אותן ברגלי, בעטתי, צרחתי. אין לדעת כמה זמן היו מתקוטטות אתי, ילדה בת שלוש עשרה, קטנה ועירומה נעוצה בשלד החי למחצה, אילו לא היה טאובה מחליט שאם איני רוצה להיפרד מאישה שנדונה למוות, אני יכולה לחלוק עמה את גורלה. אכן הקאפו הוסיפו את מספרי לרשימות של הממוינות למוות.

בינתיים צפתה באירוע קבוצת קציני ס"ס שעמדה במרכז המגרש, כשהם מאהילים בידיהם מפני השמש. המחזה קרוב לוודאי, בידר אותם יותר משהכעיסם, כי לא הגיבו על אותו ביטוי של אי צייתנות. דברים כאלו לא קרו במחנה לעיתים תכופות.. הנשים הסתגלו כאן לצייתנות עיוורת. התנגדותי הילדותית הייתה
אטרקציה מסוימת למרצחים. כך אני מפרשת זאת לעצמי היום. בייחוד שמיד לאחר מכן קרה דבר נוסף, שאף אחת מאתנו לא הייתה מסוגלת אפילו לתאר לעצמה סגן הלגר- קומנדנט (מפקד המחנה), הסלר, נפנף אלי באצבעו.

השלכתי את הבגדים מידי ומבלי לחשוב רצתי אל קבוצת הס"מנים. הנפתי את ראשי כדי להביט בפניו של הסלר.

הם כולם היו גבוהים, עומדים ברגלים מפושקות, בטוחים בעצמם. הסלר נראה לי עוד יותר מאיים וחצוף. מיד הבנתי את פשר שאלתו: רצה לדעת מיהי האישה שעליה לחמתי.

בזרם מילים קולחות, יהודיות- גרמניות, כאילו מזמן ציפיתי להזדמנות לבטא את בהצטבר בליבי, התחלתי להבהיר במפורט במה העניין.

- זאת אמי, אחותי, משפחתי, בלעדיה איני יכולה לחיות! - קראתי.

הקצינים הקשיבו בשתיקה. איש מהם לא זז אפילו, לא שינה את תנוחתו המאובנת.

אחר כך הורה לי הסלר לשתוק בטון, בו מפצירים בילד סורר.- כי אם לא- אמר- אז תלכי לשם עם אותה שוויגרין (גיסה) שלך, מבינה?- והצביע בידו על הקרמטוריום הפולט עשן שמעבר לגדר התיל.

האם הבנתי?מיד סגרתי את הפה, אולם בעל כורחי פלטתי: - יאא, כןןן- מלא חוסר אמון ותקווה.

הס"סמנים קירקרו בקולם מחקים אותי באיזו עליזות שטנית, אכזרית: -יאא?! יאאא?! יאאא?! הסלר קרא ללגר-קאפו ובנוכחותי הורה לה למחוק את שני מספרינו מהרשימה. בראותי זאת לא יכולתי לכבוש את שמחתי המטורפת ו- בשוכחי את העולם כולו הטלתי עצמי אל הסלר בדחף ראשוני כדי להודות
לו...

סטירת לחי עצומה סנוורה וערפלה אותי.

איבדתי את שיווי משקלי, נפלתי. כאב המהלומה נבלע בתוך רגש הבושה...

מפלצת נשארת מפלצת, אפילו כשעושה מחווה שנראה אנושי. האם באותה דקה, בהשפעת אושר והוקרה, יכולתי לזכור זאת? ועל כך נענשתי: סטירת הלחי האכזרית קרעה אותי חזרה למציאות. אבל המציאות הזאת - שלי ושל הלה- הושבה בדרך נס; העניקו לנו חיים! חיים!

הקאפו חייכו עכשיו בסלחנות. כשהן מתחרות בגילויי חסד כלפינו. במקלחת, ואחר כך בבלוק הקיף אותנו המון נשים, כל הערב דיברו במחנה רק על ה"תקרית" שלי.

(הלינה בירנבאום, 1943 - 1944, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|