התישבות
בטחון
אמנות
home
תמונות

מן השואה בצפון אפריקה למפקד מחוז דן
סיפורו של עמוס ארביב -סבא של התלמידה אפרת צוברי

ילדות בטריפולי
נולדתי ב1931 בטריפולי. התשיעי מתוך עשרה ילדים. בן לאבא אברהם, ולאמא גליה ארביב. בילדותי למדתי בביה"ס פיטרו-ברי.
בתקופת השואה
בעת הכיבוש הנאצי היינו בטריפולי, ומטריפולי עברנו לעמרוס, כיוון ששם לא היו מהומות והפצצות. במהלך שנות המלחמה לא הלכנו לבית הספר. הייתי עוסק במסחר למחיית המשפחה. לא הרגשתי פחד, אך ברקע תמיד נשמעו הפצצות חזקות. לקראת סוף המלחמה שמענו ברדיו על הנעשה במחנות באירופה, הקהילה היהודית גזרה ימי צום ותפילה לקב"ה שירחם עלינו.
הפרעות ביהודי לוב
בשנת 1945- בפרעות הראשונות, נהרגו יהודים רבים, באכזריות גדולה. הפורעים הערבים מצאו אותנו לא מוכנים. לאחר מכן נכנסה הבריגדה- חיילים אנגלים לטריפולי. המפקד היה ישראלי- קצין יהודי, הוא חיפש ילדים שובבים. מצא אותי, לקח אותי ולימד אותי לזרוק רימונים ולהשתמש בנשק בלילות. איך היינו משיגים נשק? עוברים ליד הכפר הערבי, מקללים ערבי, מגיע שוטר בריטי-יהודי (משתף פעולה) לעצור אותך, מכניס אותך לחדר, ממלא אותך בנשק ושולח אותך לדרכך. בשנת 1947- במאורעות השניים, הגיע אלינו קצין בריטי- יהודי עם חיילי הבריגדה, לימדו אותנו מה לעשות וגילו לנו מתי הערבים מתכננים לפתוח במאורעות. ידעתי את היום בו יחלו הפרעות, לקחתי איתי שני נערים, וחיכינו לפורעים במרחק מה מהגטו היהודי. הגענו וראינו עגלות רתומות לסוסים, מלאות בערבים גלויי ראש, לבושים לבן, עם חרבות וסכינים נוצצות בשמש הצועקים- "איטבח אל יהוד- לשחוט את היהודים!!". חשתי פחד, התחלתי לבכות, אך התעשתי מהר מאוד. ריכזתי את שני חבריי לצידי, והדרכתי אותם- לזרוק רימונים בהינתן האות. כך הרגנו את כל הפורעים כולם. באותם רגעים ראינו ניסים גדולים- זרקנו רימונים, והסוסים שמטבעם משתוללים ברגע שנשמעים קולות נפץ, נותרו עומדים על מקומם, כמו מחכים למותם.
הסיוע לעליה לארץ
עם תום הפרעות, הגיע אחי גבריאל ז"ל וביקש ממני שלא אסתובב יותר ברובע היהודי, אלא רק ברבעים הנוצרי והמוסלמי, משום שהמשטרה מחפשת אותי. התלבשתי כמו נוצרי, בלי כיפה. עד שהגיעה לאזני שמועה כי מתארגנת קבוצה לנסיעה לא"י. התכנסנו בבית העלמין, כשהספינה הגיעה קרוב לחוף, ירדו העולים לסירות שהביאו אותם אל ספינת ההעפלה. כשעלה השחר, הסירות לא הסכימו יותר להתקרב אל החוף, והספינה רצתה כבר לצאת לדרכה. אני עם עוד שניים שחינו מרחק של מעל עשרה קילומטרים עד לספינה. ויצאנו לדרכנו. מטריפולי הפלגנו לסיציליה- במשך 4 ימים. עם שחר הגיע נציג הג'וינט, וביקש ממני להיות האחראי על הפליטים, משם עברנו לאיטליה, לרומא, שם עבדתי שנה כמדריך צבאי מטעם הג'וינט, ולימדתי עברית את הפליטים בדרכם לא"י.
העליה לארץ, הגיוס, והבריחה מהצבא
כעבור שנה, בתחילת שנת 1949 עליתי מאיטליה, לארץ. מיד גייסו אותי כמפקד כיתה, תחת פיקודו של גנדי. היה זה בזמן הטרור הערבי המכונה פדאיון. בהפסקה, הגעתי אל המג"ד והראיתי לו שיש לי תעודת קצין מאיטליה, הוא קרע את התעודה שלי, ואמר כי הם רוצים תעודה רק של א"י ולא של איטליה, לכן ברחתי מהצבא.
השירות הצבאי
לאחר מכן התייצבתי שוב לצבא, תחת פיקודו של טוביה מרסל, הצטיינתי בזריקת נשק, ואף קיבלתי פרס על צלפות. עם היוודע דבר בריחתי מהצבא בעבר, נלקחתי לבית הסוהר. לאחר שזוכתי במשפט, נשלחתי לקסטינה. עם הזמן משה דיין, המפקד, נתן לי את הפיקוד הכללי על מחנה קסטינה. הדרגה הצבאית הגבוהה אליה הגעתי באותה תקופה היתה דרגת ייצוג של אלוף משנה. לאחר השחרור מהצבא, התגייסתי שוב, כנשוי עם חמישה ילדים למפקד מחוז דן- האחראי על הביטחון בגוש דן. במלחמת ששת הימים- פיקדתי בהג"א, הגנה אזרחית. במלחמת יום כיפור- פיקדתי על העורף. בעקבות השואה, והפרעות חשתי רצון וצורך עז לאחוז בנשק ולנקום בשונאי ישראל, מאוחר יותר אף ניתנה לי הזכות לקחת חלק פעיל בביטחון מדינת ישראל בראשית ימיה.