תחקיר החודש

עדות
המבורג - עיר הנמל הראשית בגרמניה והשנייה בגודלה במדינה, אחדה בקרבה יהודים יוצאי ספרד ופורטוגל עם יהודים אשכנזיים. המבורג, שהייתה אחד המרכזים התוססים בחיי יהדות גרמניה, הייתה גם ממרכזי ההשכלה, ובה הוקמה הקהילה הרפורמית הראשונה.
יהודי העיר היו מעורים היטב בחברה הגרמנית ובחיי התרבות, הכלכלה והמסחר.
הקהילה היהודית בהמבורג הייתה הרביעית בגודלה בגרמניה, קהילה רבת פעלים בתחומים השונים.
ב- 1933, עם עלות הנאצים לשלטון, החל גל תופעות אנטישמיות, הוכרזו גזירות וצווים שמטרתם הייתה בידוד, השפלה ורדיפת יהודים. פיטורי עובדים, לחץ כלכלי, הרחקת תלמידים מבתי הספר ובמרוצת הזמן ערעור המערכת הארגונית המסועפת של הקהילה היהודית חייבו התארגנות מחדש.
ב- 1936 נבחר הרב קרליבך, שכיהן עד אז באלטונה, לכהונת הרב הראשי בהמבורג. הרב היה בעבר מנהל תלמוד התורה בעיר, והפך עם מינויו למנהיג הרוחני בשנות המשבר הקשות. בליל הבדולח, נובמבר 1938, נפגעו רוב בתי הכנסת בעיר, חלקם נהרסו כליל במועד מאוחר יותר בהפצצות הכבדות על המבורג בתקופת המלחמה.
בשנת 1942 צורפה המבורג ל"התאחדות הארצית של היהודים בגרמניה".
במהלך השנים 1943-1941 היו הגירושים בעיצומם, ועד שנת 1945 נשלחו מהמבורג שבעה עשר משלוחים ללודז', למינסק, לריגה ולאושוויץ, ביניהם היה הרב קרליבך ששולח לריגה בדצמבר 1941 ומשם לא חזר.
בתחילת 1943 נותרו בהמבורג כ- 1,800 יהודים מתוך כ- 168,000 איש שישבו בה על פי המפקד שנערך בשנת 1933. רוב הנשארים היו קשורים בנישואים מעורבים, חלק מיהודי המבורג הצליחו לשרוד במסתור ובתנאי מחתרת.
ביוני 1943 חוסלה הקהילה באופן רשמי, הפעילים שנותרו נלכדו וגורשו אף הם.

   מעדותו של קלמן רוטשילד
... הרב קרליבך תאר לנו תפילת שחרית בטיול, במקום קטן ומרוחק, בבית כנסת שומם, שנעזב על ידי היהודים שבמקום. בית הכנסת חי שוב לשעות קצרות. ספר התורה הוצא מן הארון (היה זה ביום שני), ומעל הדוכן לימדו פרק במשנה. מטרת הטיול היתה ללמד קיום מצוות בפועל, להראות כי אפשר לנסוע ממקום למקום בלי לזנוח את המצוות, "שומר מצווה לא ידע דבר רע" (קהלת ח,ה).
התפילה במקום העמיקה את חווית הטיול, ואם מדובר על מצווה קלה כחמורה, הרי "תלמוד תורה כנגד כולם", "רצינו להגיע באותו יום עד לבכרך שליד הריינוס. כל היום הלכנו ברגל והיינו עייפים מאוד...
היה מאוחר אחר הצהרים - ופתאום 'זינק' ד"ר קרליבך ממקומו. "עוד לא פתחנו ספר היום!" ומיד התחיל להרצות בהרחבה פרק משניות (בגרמנית). כל אחד היה מוקסם מדבריו. בינתיים התאספו סביבנו קהל רב של יהודים ולא יהודים. כולם הקשיבו לדבריו בענין רב. זה היה ממש 'קידוש השם'.

("חנוך ואמונה", מרים גיליס, הוצאת מורשת, תל אביב, תש"מ 1979, עמ' 95)


   מעדותו של הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר

...חותני, הרב עזריאל עזרה מונק, שהשתתף אף הוא באסיפה, חשש שכמה משומעי ההרצאה לא הבינוה אל נכון... ובלי שהזכיר במפורש את דברי הרב קרליבך, היה ברור שהתפלמס עמהם. למחרת היום סיפר לי חותני, כי לא מצא שינה בלילה מרוב התרגשות על שתקף את דברי ידידו הותיק והנערץ, וזאת למרות שלא התחרט כלל על עצם השמעת דברי הביקורת. חותני המשיך; תיכף אחרי גמר תפילת הבוקר הלך אל הרב קרליבך לחדרו במלון, כדי לבקש ממנו את סליחתו. מה מאד הוקל עליו, כאשר קיבלו בזרועות פתוחות והדגיש, כי אין לו שום טינה נגדו. המעשה מדגים יפה את טוהר לבם... אשר כל חפצם היה רק לשם שמים.

(מרים גיליס, שם, עמ' 156)


   מזיכרונותיו של הרב יעקובזון

"...הרב קרליבך ערוגת הבושם... הרב קרליבך האמן שצייר את היהדות החרדית בצבעים מזהירים... הרב קרליבך נתן את כוחו לכל מי ש"דרש את השם" וסלל לו מסילה להכרת היהדות... הרב קרליבך היה המגנט הגדול לאלו הבנים שרצו לשוב לגבולם, וכל כמה שעינו את היהודים באשכנז יותר ויותר, כן הרבה הרב קרליבך להיות יותר ויותר "נחמת עמו". אני בעצמי קיבלתי מכתבים מידידים בהמבורג שכתבו לי; "הרב הוא מלאך טהור ממש" …
הוא חי בלב כל היהודים הנותרים, "הרב האשכנזי" שחי, סבל, גלה ומת יחד עם קהילתו. הוא נסע לפני קהילתו, עמוד ענן לנחותם הדרך ועמוד האש להאיר להם - בלילה" .

(הרב יעקובזון, "זכרונות", ירושלים, תשי"ג, 1953, עמ' 27-26)



בשנת 1941 הקדים הרב קרליבך בשנתיים את החגיגה לרגל מאה שנות קיומו של בית החולים בהמבורג באומרו: 'מי יודע אם נחיה עד שנת 1943'. לכבוד המאורע כתב הרב קרליבך שיר מיוחד, שהוא, למעשה, שיר תשובה למשורר הינריך היינה. בשעתו כתב היינה שיר לרגל חנוכת בית החולים, אך מה רב היה ההבדל! אז - משורר שהיה מוכן להמיר את דתו על מנת 'לשלם את דמי הכניסה לתרבות האירופית' כתב בשירו, כי המחלה האמיתית היא היהדות... עתה - רבה ומנהיגה של קהילת המבורג, שלחם יחד עם יתר יהודי גרמניה, את מלחמת הקיום האכזרית, פרי הבאושים של התרבות האירופית [מתייחס לדברי היינה ומביע אותם בשיר] ...

(יעקב צור, תולדות השואה בגרמניה, ירושלים, עמ' 909)



"אמונתנו - היא אשרנו
היא תחזקנו ונגבר על העולם.
ומועד זה, עת אהבת האדם היהודית
חוגגת מאה שנה של ניצחון,
הוא לנו עד גאה של אמונה נאמנת
שהיותנו יהודים זו פסגת אשרנו - נשגב, יחיד... ואחרון".

(תרגום מרים גיליס, בתוך מ"תורה עם דרך ארץ עד מחנות הריכוז", "שם עולם", כפר הרואה, תשס"ג 2002)



...גם כיום אין לכם להתבייש בחוג ובציבור הנושא על שכמו את מורשת עברכם [של קהילת המבורג]. אף כי נתמעטנו, לדאבוננו הרב, באנשים ובערכים יהודיים, לא איבדנו את הרוח החיה של המורשת, של העמידה תוך כבוד עצמי ושל הייצוג הגאה... המבורג שלכם יכולה עדיין להיחשב בעינכם כקהילת האם. וכשם שלקחתם מעיר מולדתכם את כוח היצירה, המשמש לכם יסוד לשיקומכם הכלכלי, כן שאו עמכם אל העולם החדש ולקראת השנה החדשה את אמונתכם העמוקה ואת דבקותכם בה'. אנא, שתלו בקרקע החדשה של משכנותיכם את נסכי הרוח של אבותיכם, כיאה לחלוצים לערכים נשגבים. ויהי רצון שתפילותינו תתמזגנה עם תפילותיכם, ישוב וישרור השלום בעולמנו, יוקל לכובד דמעותינו, ויהא בכוח הדמעות למחוק את געגועינו.
ואתם ידידיי האהובים, תכתבו בספר החיים, כילדי הגאולה והשלום, יחד עם כל עם ישראל.
אלה ברכותיי, הרוחש לכם כבוד ויקר,
יוסף קרליבך.

(מתוך "שנות ראינו רעה", על פי "פדות", נתנאל קצבורג, רמת גן, תשמ"ד, עמ' 58-57)



ריגה - הייתה בין השנים 1940-1918 בירת לטביה וביוני 1940 סופחה לברית המועצות. ביולי 1941 נכבשה על ידי הגרמנים. הלטבים שיתפו פעולה עם הנאצים, וסייעו בידם בהרג המוני של יהודים ביערות הסמוכים לעיר. באוקטובר 1941 רוכזו היהודים בגטו בצפיפות ובתנאי תברואה קשים, במהלך הזמן התפצל הגטו לשני חלקים - הקטן והגדול.
לאחר רציחתם של חלק מאסירי הגטו, ברובם מאנשי ריגה, התרוקן הגטו הגדול מיושביו. מדצמבר 1941 עד אביב 1942 הכניסו הגרמנים לשטח הגטו הגדול יהודים שגורשו מארצות הרייך, גרמניה, אוסטריה וצ'כיה, והקימו להם גטו נפרד - הגטו הגרמני.
במרוצת הזמן נרצחו רוב יהודים אלה, כ- 16,000 נפש מיהודי הרייך ששהו במקום.

יונגפרנהוף - מחנה ריכוז באיזור ריגה בקרבת נהר הדבינה. במקום הייתה אחוזה ובה מבנה לבנים גדול ובסמיכות לו בנין קטן אשר שימש למגורי פועלים.
כשנכבשה לטביה על ידי הצבא הסובייטי, תוכנן להקים שם שדה תעופה.
ליונגפרנהוף הובאו יהודים מוינה, נירנברג ומהמבורג. הם שוכנו בתנאי צפיפות קשים. מתוך כ- 4,000 היהודים שהיו שם בדצמבר 1941 נותרו כ- 500 יהודים בלבד.

...דומה שלא היה אחד מאותם בני הנוער דאז, שלמדו במחיצתו, שלא הזכיר באופן מיוחד את שירת "עבודת הבורא". הכל זכרו את המעמד כדבר יוצא מן הכלל... הנה עמד לפניהם אדם מבוגר, גדול מהם (בשנים ובחכמה) ושר להם בפשטות: והוא שיתף אותם בפשטות, כדבר המובן מאליו: וקולו החם, ואולי מותר להגיד, קולו היהודי, הזכיר והחזיר ליהדות לעבודת הבורא. רבות מן העדויות היו מלווות זמזום ניגונים, שלא נשכחו עד היום הזה, כדבריו שלו: "את אשר שרים לתוך לבו של הילד לא ישכח לעולם".

עדות אחרונה על שירה בעבודת הבורא נמסרה לנו ממחנה הריכוז ליד ריגה:
"בהתאם לגיל הילדים, ידע הרב קרליבך להפעיל אותם לעבודה אקטיבית ומלהיבה. אני עצמי הייתי עדה מוקסמת, ועד היום מתנגנות באוזני מנגינות, שהוא שר עם הילדים.
אלה היו פסוקי תהילים וכדומה, שידע להחיותם בקולו המוסיקלי והנעים שבקע מתוך הצריפים האפילים".

(מרים גיליס, "חינוך ואמונה", תל אביב, תש"מ, 1979, עמ' 76)


   מעדותה של בטי וילנר

... הרב קרליבך השפיע רבות על המחנה. הוא הרצה שוב ושוב לפני תושבי המחנה. לפעמים התקיימה הרצאה כזאת בצריף שלנו. דבריו הנלהבים, ולצערנו גם ההספדים המרגשים לקורבנות הקור, הרעב והאכזריות, כבשו את ליבות כולנו. תיאוריו המעודדים חדורי הבטחון, בכוח הדיבור הנודע שלו, היו קרן אור לרעבים גם מבחינה רוחנית ונפשית, ודרשותיו מצאו הד באוזני שומעיו והפיחו רוח חיים בלב הנדכאים.

...היו גם מאורעות אחרים אשר נחתמו בחותם אישיותו המיוחדת. כוונתי לחגיגות הבר מצווה שערך לכמה נערים שהגיעו למצוות במחנה... הרב קרליבך עשה את כל המאמצים כדי לקרב את חתן בר המצוה, להדגיש את כבוד היום ולהסביר לו את תפקידיו, ובעיקר כדי לשוות גוון של שמחה ליום זה בקרב חוג ידידיו ומכריו, אפילו בתנאים המחרידים שלנו. לא הרגשנו שהמקום היה מרתף קפוא, כי חומו של הרב קרליבך פעל כמטה קסמים הממיס את הכפור.

...הוא דאג לשמירת הגוף של כולנו. כאשר סירבתי לאכול פרוסת נקניק שחולקה (לא הייתי היחידה), העיר בשעת ויכוח, כי אכילת מזון המעניק לנו כוח עמידה היא אולי מצוה גדולה יותר מאשר הימנעות מאכילה...

... מנין לקחנו ספרים? כל "משלוח", שכלל 1,000 איש בקירוב, הביא איתו ספרי קודש במטען המותר. חוץ מזה לקחו רבים מאתנו במטענם האישי סידור מורחב ותנ"ך קטן... במשך שלושה וחצי חודש שהותנו במחנה הקפיד למצוא מקום איסוף הולם ומכובד לספרי הקודש שהתגלגלו בין יתר פריטי המטען בצריפים...

כאשר באה באמצע חודש מרס הפקודה ל"סלקציה" וההעברה ל"דינהמינדה", אשר ממנה שוחררו רק 475 איש, היה הרב קרליבך מודאג ביותר בגלל גורלם של הספרים. הוא הטיל עלי את תפקיד השמירה עליהם...
ביום ח' בניסן תש"ב הלכתי כמה צעדים עם הרב קרליבך, כדי שיתן לי הוראות אחרונות בדבר ספרי הקודש...

... בהיותו מודע לאחריותו הגדולה למען הכלל, מצא לעתים הרב קרליבך את עצמו שרוי גם בעימות עם תפקידים אחרים, כגון הוכחת אחד המכרים ואזהרתו על מעשיו, כי בתנאים הנתונים טושטשו לעתים הגבולות בין חילול שבת מאונס או מרצון. הוא הבהיר את ההבדל ברוח טובה, אך בתוקף...

(מרים גיליס, שם, עמ' 165-164)


הדפסה