תחקיר החודש

מן המחקר
מתוך "מתורה עם דרך ארץ עד מחנה הריכוז", "הנהגה רבנית בתקופת השואה",
שם עולם, כפר הרואה, תשס"ג 2002.

הרב יוסף צבי קרליבך זצ"ל

אישיות רבנית מיוחדת מול אתגרי התקופה.
הרב קרליבך נולד בליבק שבגרמניה. אביו היה רבה של העיר, ומראשי הרבנים שדגלו בדרך של "תורה עם דרך ארץ". למד בסמינר לרבנים מיסודו של הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר. התמנה לרב באלטונה ובהמשך בהמבורג, שני מרכזים יהודיים גדולים.
במסלול חייו היה שילוב בין עולם התורה לבין ההשכלה הכללית, ואמנם היה תומך נלהב בתפיסת העולם של "תורה עם דרך ארץ". הוא גרס שמקורות היהדות, התורה והתלמוד, הם ביטויי התגלות שבהם זכה עם ישראל. הם השפיעו על חייו ועיצבו את אופיו של עמנו בכל דור.
מכיוון שלמד בצורה יסודית את מקצועות החולין, טען הרב קרליבך כי תרבות אמיתית אינה יכולה להיות בקונפליקט עם המסורת היהודית. להפך, הוא היה משוכנע שלימודי החול, אם יילמדו ויובנו כהלכה, עשויים להעניק תמיכה רבת ערך לרעיונות המצויים במסורת היהודית. החוויה הדתית כמפתח ללב הנוער.
לרב קרליבך היה ברור כי המאבק האמיתי הוא על נפשו של הנוער. הוא הבין שחינוך הנוער הוא המפתח לשמירת העולם היהודי-דתי בגרמניה. הדרך לקרב את הילד היהודי אל יהדותו צריכה לעבור דרך הצד הרגשי של הנער... את המפתח לחוויה דתית בלתי אמצעית יש למצוא לדעתו בתפילה. בלימוד יכול ליטול חלק גם מי שאינו מאמין, אבל בתפילה לא תיתכן שניות, אין לאדם ברירה –—הוא חייב להתפלל מרצונו שלו, בכל לבבו. אבל צריך ללמוד כיצד להתפלל, ולשם כך הוא מציע שתי דרכים: האחת – השירה, והשנייה – מניין נוער.

דורש ונותן שיעור
דרך נוספת לשמור על הקהילה היהודית המסורתית, הייתה השיעור השבועי והדרשה. הוא דן בשיעוריו ובהרצאותיו במגוון נושאים, בעיקרם מהתנ"ך אך גם בפילוסופיה היהודית... הקהל שנהר לשיעוריו היה מגווון ביותר.
היה דורש בבית הכנסת מדי שבת ובמועדים. מכיוון שבית המדרש ירד מגדולתו ופחתה השפעתו, נותרה הדרשה כלי כמעט יחיד ללימוד התורה והמסורת לקהל הרחב.
הרב קרליבך הצביע על תכונות המייחדות את הדרשה על פני דרכי הוראה אחרות. הדרשה אמורה אפוא לתמוך באדם היהודי מבחינה רגשית, לשחררו ממועקה ותסכול, ולטעת בו את הביטחון ב"נצח ישראל".

מתמודד עם הרפורמה
הרב קרליבך התבקש על ידי האורתודוקסים להיות נציגם בוויכוח עם הרבנים הרפורמיים בכנס שנערך ב- 1913 באחד האולמות הגדולים בברלין. לא פעם הוכיח הרב קרליבך כי קיימת בורות עצומה אצל המנהיגים הרפורמיים בהבנת מקורות אלו... הוא כאב את החלל הרוחני שנוצר בתנועה הרפורמית, כפי שתיאר זאת באחת מדרשותיו:
"אחת הטרגדיות הגדולות היא, שהאמנסיפציה, שפתחה ליהודים את שערי התרבות הרוחנית של העולם, היא שגזלה מהם את העולם הרוחני שלהם. התורה – כנכס של כל העם – אבדה, ההווה העצוב חייב לעשות את שלו כדי להשיב לנו נכס זה".
למרות מאבקיו ברפורמה, פונים אליו במהלך שנות העשרים מהוועד למינוי רב ראשי בברלין, שיקבל עליו את תפקיד הרב לכל הקהילות היהודיות. בסופו של דבר לא קיבל עליו הרב קרליבך את הרבנות בברלין. הנושא ש"עליו" למעשה נפלה ההצעה לקבלת כס הרבנות, היה שאלת מיקומה של הבימה; ליד ארון הקודש, כפי שהנהיגו הרפורמים, או במרכז בית הכנסת, לפי מיקומה במסורת היהודית.

מקרב בין עולם התורה במזרח אירופה לזה שבגרמניה
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בין השנים 1914 ל- 1919, נשלח הרב קרליבך לחזית המזרח, כקשר, ולאחר זמן הוא קיבל צו צבאי לארגן בית ספר לאוכלוסיה היהודית שחזרה מרוסיה לליטא. ב- 1915 הוא הקים גמנסיה בקובנה. בתקופה זו התוודע הרב קרליבך לראשונה לעולם התורה במזרח. בתחילת שנות השלושים הוא ערך סיור בעולם הישיבות, על גווניו השונים, ותיאר אותו בהערכה רבה.
כאשר חזר לכהן כרבה של ליבק הוא הביא איתו מקובנה את הרב שמואל יוסף רבינוב (תלמיד החפץ חיים) ושלושה מתלמידיו כדי לייסד ישיבה לידו. גם אחר כך, בכל מקום שהתמנה לרב – הוא צירף אליו את הרב רבינוב וישיבתו. זו הייתה דרכו המקורית של הרב קרליבך לגשר על הפערים מול עולם התורה שבמזרח אירופה – הקמת ישיבה, לא כל שכן הקמת ישיבה ליטאית בתוך ביתו.

תומך ב"אגודת ישראל" ומבקר אותה
הרב קרליבך היה תומך נלהב של אגודת ישראל ואף קיבל עליו לפרסם את האגודה, על מטרותיה ועל האידיאלים המנחים אותה, בכל מקום אפשרי.
הרב קרליבך דרש מאנשי אגו"י להתייחס לבעיות השעה הדחופות ולנקוט בצעדים מעשיים, ולא רק לנהל דיונים אידיאולוגיים. בשנת 1916 הוא הגיע יחד עם הרב כהן לוורשה כיועצים של שלטונות הכיבוש הגרמני. הם נפגשו עם מנהיגי החסידים והפיצו את הרעיון של התארגנות האורתודוקסיים, ומצאו אוזן קשבת בעיקר אצל הרבי מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר.
הוא עצמו נרתם לעזרת "קרן התורה" שמטרתה הייתה לעזור לציבור היהודי מסורתי באשר הוא, ללא קשר לדעותיו. הוא נסע למזרח אירופה כדי לקדם מפעל זה.

מעמיק את הפעילות היהודית
משנת 1933, עם עלייתם של הנאצים לשלטון, הוצאו היהודים בהדרגה מחיי החברה והתרבות בגרמניה. תלמידים יהודיים שלמדו בבתי ספר גרמניים נאלצו לעזוב את בתי הספר וביקשו לעבור וללמוד בבתי ספר יהודיים. בדרשות של הרב קרליבך הצטופפו הילדים סמוך אליו, והוא היה פונה ישירות אליהם. הוא חש שזה הזמן להחזיר עטרה ליושנה ולקרב את יהודי גרמניה לעולם התורה... לדעתו בכוח לימוד התורה תתחזק רוחם של האנשים. לשם כך הוא הקים ספרייה בבית הכנסת, ובנוסף פנה אל הנוער שיחזור ללמוד תורה. בעקבות פנייתו נענו רבים, גם אלה שלא היה להם כל קשר ליהדות, והקימו חוגי לימוד...

מעודד בעזרת הדרשה והשיעור
בתקופת השואה השתמשו הרבנים בדרשה לעתים ככלי לעידוד ולחיזוק האמונה בקרב השומעים – לעתים כדי לטעת תקווה בימי מצוקה ולעתים לשם התרסה כנגד המשטר.
דרשה הזכורה היטב לאלה ששרדו, הייתה דרשתו לגבי הטלאי הצהוב. הרב קרליבך ביקש לראות בטלאי סמל של כבוד. הוא פתח בדברי המדרש, שאבותינו במצרים נגאלו משום ששמרו על ייחודם ונבדלו מן המצרים, ובלשון המדרש: "שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא שינו את לבושם". באותו אופן, טען הרב קרליבך, ענידת הטלאי הצהוב מבדילה אותנו מאחרים לעיני כל, מאחדת אותנו כיהודים ומחזקת בנו את התחושה שאנו "עם סגולה".
בחלק מדרשותיו של הרב קרליבך נכחו אנשי הגסטאפו, בעיקר כדי לפקח על דבריו, אך הוא לא נרתע מלומר דברים קשים.

מתייסר בדילמות אישיות
הדרך היחידה להימלט מגזירות שנות ה- 30 בגרמניה הייתה הגירה. ב- 1935 יצא הרב קרליבך למסע לארץ ישראל. כל מי שפגש בו בארץ התחנן בפניו שישאר ולא יחזור לגרמניה הנאצית. הרב קרליבך טען שאין באפשרותו להיענות להפצרות, שכן אישור נסיעתו הותנה בהתחייבותו לחזור לגרמניה. הוא חשש שאם יפר את הבטחתו יסבלו מכך אלפים. בהגיעו לירושלים הוא נפגש עם הרב קוק זצ"ל אשר חיזק אותו באומרו: "רב חובל אינו עוזב את ספינת הקהילה השוקעת".
יחד עם זאת היה מקפיד להגיע לתחנת הרכבת על מנת להיפרד ולברך את היוצאים.
באמצע שנת 1939 הצליחו חמשת ילדיו הגדולים של הרב קרליבך לצאת מגרמניה. לא בקלות נפרד הרב מילדיו – הוא ידע כי בגילם הם זקוקים להדרכתו של אביהם. הצעירים התחננו בפניו לבוא עימם, אך לשווא.

נשלח למחנה ריכוז
ב- 1941 שלח הרב קרליבך מכתב לכל "אחיו האסורים". המכתב הגיע לאחד המפקדים בבתי הסוהר. המכתב כלל את פסוק ו מויקרא כו: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבֹר בארצכם". הדברים נראו לנאצים תעמולה אנטי מלחמתית והם ציוו לאסור את הרב ומשפחתו ולשלחם למחנה הריכוז שליד ריגה. כשהגיעו מאות יהודים בדצמבר 1941 לתחנת הרכבת וראו את הרב ומשפחתו, חשו הקלת מה. הם שמעו אותו אומר: "אני שייך אליכם. אנחנו כמו נסיכים שצריכים לצאת לגלות".

ממשיך בפעילותו במחנה הריכוז
הרב קרליבך היה למנהיג במחנה. הוא עודד את הציבור לשמור על אמונתם בשעה הקשה, ואף להתכונן בגאווה לקרבן העליון של קידוש השם, כשייקראו לכך. הוא זכר להביא איתו נרות חנוכה ושמונה ימים נערכו "טכסים", כשהוא מנצל אותם להחדיר אמונה בלב האנשים. הוא אירגן שיעורים בחומש, משנה, תלמוד, מוסר האבות ופרקי תהלים. כל זאת בעל פה. השיעורים ניתנו לפי רמת הידע של האנשים, אך נראה שאת עיקר תשומת לבו הוא הקדיש אף הפעם לילדים.

סוף חייו
ב- 26 במרץ 1942, ניתנה הפקודה במחנה הריכוז לאסוף כ- 300 איש לעבודת פרך. בין הנאספים היה גם בנו הצעיר של הרב קרליבך, שלמה. כל שאר תושבי המחנה, ובתוכם הרב, אשתו, שלוש בנותיו ואלמנת אחיו, נלקחו למקום אשר ממנו לא חזרו עוד...


הדפסה