זכור - אמונה בימי השואה

חודש טבת  תשס"ה - פליטים


עדות
פרץ אופוצ'ינסקי, פליטים בוורשה
ורשה

...פתאום מופיעים בחוצות יהודים שמגן דוד צהוב על שרוולם, נשים שטלאים צהובים מתופרים על מטפחותיהן, נוסעות ועוברות פלטפורמות גדולות ועליהן יהודים, יהודיות וילדים שחוטמיהם הקטנים קפואים מחמת מזג האוויר הסתווי הלח והקר; הא, מה זה? מי הם אלה?
בכל הרחובות שהם עוברים בהם צועקים אליהם; מנין אתם? והיהודים מטיחים כנגדם, מתמרמרים על השאלות הבלתי פוסקות; מראציונז', משרפץ... [קהילות מאזורים מערביים אשר סופחו לרייך].
ארבעת אלפי היהודים השרפצאים וכמספר הזה יהודים מראציונז' כבר משוכנים בעיר, אבל לפי השמועה ממשיכים לגרש גם מישובים אחרים...

...מרצונו או בלא לרצונו חייב עתה ועד הבית לתמוך גם בתחנת הפליטים, כלומר בקבוצת פליטי נובידבור, אשר בתחילת השנה השתלטו על בית הכנסת ועתה משתולל בקרבם טיפוס הבהרות. ואם עד כה לא התעניין בהם ועד הבית כלל, הניח להם לרעוב, הרי עתה חייב הוא בכל זאת לסעוד את חוליהם. הוא אוסף כל הזמן כסף בין דיירי הבית ואף מוציא את עתודותיו על החולים. כמה מחבריו אף מלווים לו סכומי כסף כדי לסייע בהם לחולים. אבל לא קל להציל את הבית; משפחות שלמות גוועות ברעב ובמחלה...

...הנה מבחינה זקנה כזאת בעלת עיני ינשוף בנער ומיד היא רואה בו שהוא מילדי הפליטים; היא רואה זאת במבט עיניו של הילד ותשובתו על שאלתה הראשונה מאשרת זאת מיד; ילד זה אין דיבורו כדיבורם של הורשאים, עם ה"יאך" המפורסם. ומיד היא ניגשת למלאכה.
ילד, ילד - היא אומרת לו - רוצה אתה שיקבלו אותך למעון? כן, אתה רוצה? שם יאכילו אותך וישקו אותך. הנה טרחתי למענך ומיד יקבלו אותך שם. שם לא רק יאכילו אותך היטב וישקו אותך, גם יהיו שם הרבה משחקים, וגם אופניים קניתי לך, אופניים יפים, אבל עכשיו יורד גשם, לכן צריכים לכסות אותם במשהו, שלא יירטבו. ובמה נכסה אותם, הלא אין לי כאן כלום איתי? יודע אתה מה, הבה נכסה אותם במעיל שלך, אתה מסכים, נכון?...
הילד מסכים - וכי מה לא יעשה ילד, וביחוד פליט מעיירה יהודית קטנה, בשביל אופניים? והיא לוקחת את המעיל הקטן ונכנסת לבית להביא את האופניים, היא מבטיחה לשוב מיד, והילד מחכה...
האב הפליט, שהילד בא אליו אחר כך בבכיה גדולה, עומד חסר אונים. יהודי מן הפרובינציה הוא ואינו מבין כלל מה נעשה כאן ב"ורשה" המאיימת על חייו של הילד היהודי העני חסר הישע. ואף כי הילד הוא תמיד, בכל הזמנים, יצור חסר ישע, הרי בימי המלחמה ירדו על ראשו כל הקללות שבפרשת התוכחה...
(פרץ אופוצ'ינסקי, "רשימות", בית לוחמי הגיטאות, עמ' 7, 8, 53, 112, תל אביב, תש"ל)

אברהם לוין,
ורשה 1942

[העיר חולקה ל- 5 איזורי פעולה ע"י הארגון היהודי לעזרה עצמית. בעל היומן פעל באיזור השני].
...תוך מילוי תפקידי בשני... שילמתי היום לגברת רבקה רודא תמיכה חד פעמית של 25 זהובים. נכנסתי בשיחה עם אשה זו, ופצע נושן, חורבן קהילה יהודית עתיקה בת 700 משפחות או שלושה ארבעה אלפים נפשות, נחשף לעיני. מוצאה של אשה זו מדובז'ין על נהר דרונץ. היא סיפרה, כי הגרמנים נכנסו לעירם כבר ביום הראשון, ה- 3 בספטמבר 1939, ביום השלישי לפרוץ המלחמה. כעבור ששה ימים כבר גירשו מהעיירה את כל היהודים, ללא יוצא מן הכלל. לא זו בלבד, הם עשו זאת בנוסח שטני, הודיעו כי אם ימסרו היהודים מרצונם את הכסף, הזהב והיהלומים, לא ייערך הגירוש. היהודים הביאו לבית העיריה סלים מלאים כסף, זהב ואבני חן. הם לקחו את השלל והוציאו לפועל את הגירוש ללא דיחוי.
כל היהודים נצטוו לעזוב את העיר תוך עשר דקות. הם לא הרשו לקחת אפילו עגלה אחת. ילדים קטנים, ישישים, נשים שעמדו ללדת באותו יום נאלצו לצאת את ביתם בלי לקחת דבר עמם. גם אלה שהעמיסו צרור על שכמם, השליכוהו אחר כך בדרך, מפני שתש כוחם לשאתו...
היהודים הנעים ונדים נפזרו על פני עיירות אחרות, כמו פלינסק, והגיעו עד ורשה. הגב' רודא אומרת, כי כמעט כל קהילת דובז'ין נכחדה.
לא חדשה היא, כי משפחות שלמות שובקות חיים... נתרוקנו דירות בנות 3-2 חדרים מפני שדייריהן מתו כולם. על כך יוכל לספר הרבה כל אדמיניסטרטור של בית בגטו.
(אברהם לוין, "מפנקסו של המורה מיהודיה", גטו ורשה אפריל 1942 - ינואר 1943, תל אביב, תשכ"ט, עמ' 63-62)

יורם פרידמן
פליט מבלוניה (עיירה סמוכה לורשה)
גטו ורשה
..."אדוני, בבקשה, כמה גרושים, אנחנו רעבים", פנה אליו אחד הילדים.
"לסיגריות יש לכם כסף?"
האיש הלך.
בינתיים התרוקן הרחוב והילדים ניגשו לביצוע תוכניתם. החנות שביקשו לפרוץ לתוכה היתה בבית שגבל בסמטה צרה. שם היה החלון הקטן.
"תצעקו", אמר ינקל.
החבורה פתחה בצעקות של מריבה כביכול וינקל שבר את השמשה באבן. חלון נפתח מעליהם ומישהו צעק; "פרחחים, הסתלקו מכאן!"
"טוב, גברת," אמר מויש'לה.
הם התרחקו מהמקום וחזרו אחרי דקות אחדות...
...הילדים הכירו את הבתים בסביבה וידעו היכן אין שומר בשער. באותם הבתים הם נהגו לעלות בחדרי המדרגות כדי לישון בעליות הגג. הם בחרו את עליות הגג שזרוקים בהן הרבה סמרטוטים או מזרונים ישנים ומתפוררים והיו מתארגנים שם ללילה. כשעליית הגג היתה נעולה הסתפקו הילדים במדרגות...

...גטו וורשה היה גדול מאד... בתים גבוהים ורחובות לאין ספור. עכשיו התברר שכל חבריו החדשים באו עם בני משפחתם מעיירות באזור ורשה, שוכנו בנקודות ריכוז שיועדו לפליטים ושם איבדו את הוריהם.
"איפה אמא שלך?" שאל שרוליק את ינקל.
"היא מתה. גם אבא מת אחרי שהביאו אותנו לוורשה".
(אורי אורלב, "רוץ ילד רוץ", ירושלים, 2001, עמ' 17 - 19, 22)

מיומנו של חיים אהרן קפלן

ורשה, 11.9.39
...ורשה מלאה פליטים מכל כנפות המדינה. בתוך הערבוביה ובלבול המוחות החלה בריחה בלתי מסודרה ובלתי מכוונת מראש. אלה ברחו מורשה ואלה באו לורשה. ביחוד באו לעיר הבירה תושבי החוף השמאלי של הויסלה, שלשמע האויב האכזרי אחזתם רעדה והשאירו עבודת חיים שלמה למען יוכלו להציל את נפשם לעורם. מחנות; מחנות של רבבות, טעונים מטלטלים ותינוקות, מלאו את כל הדרכים והכבישים המובילים לעיר הבירה, שגם היא אינה בטוחה מאבדון...
לפליטים אין מקום מנוחה. משפחות שלמות לנות ברחובות עיר או על מצע תבן על יד גדר דחויה. בשעת "אצעקה [אזעקה] אוירית" הם ובניהם ובנותיהם וצאצאיהם נמלטים על נפשם אל שערים ומחסנים. מאכילים אותם מן התמחוי. למאות הם באים לאכול ארוחה דלה, שנתנה בחינם, אלא כל מי שהוא רוצה משלם... מתי יזכו לשוב לנויהם?

30.12.39
...עכשיו - שוב ההופעה הקודמת! במשך חודש דצמבר נתמלאה ורשה עשרות רבבות פליטים חדשים, שמלאו אותה שוב על כל גדותיה. רובם, כמובן, יהודים. הם נשלחו או ברחו מרצונם "הטוב" מחבל ווארטא, שנספח ל"רייך", ושמפני זה אסור ליהודי הבזוי להציג את כף רגלו על אדמת קודש זו...
נמלטים... לאן? לורשה, שלפי הערכתם היא "כגן עדן" (!) לעומת הכיעור והסדיזם שבערי השדה.
הכובש בעתונו מודה שעד חמישים אלף פליט נכנסו לעיר הבירה. אבל, כדרכו תמיד, הוא משקר. באמת באו לורשה למעלה ממאה אלף יהודים. עגלותיהם הטעונות מטלטלין ותינוקות חיים הוו שורות ארוכות לאורך רחובות העיר. עזרה מאורגנת ומסודרת לא ניתנה להם. כל אחד עוזר לעצמו על דעת עצמו ובכוחות עצמו. פלוני מתאכסן אצל קרוב ידיד או מודע רחוק. העניים שבהם ממלאים את בתי התפילה, שנהפכו למקומות מקלט, אין לתאר את הצפיפות והדחק והחלאה שבמקלטים אלה. הקטסטרופה העבירה את כוחות "הדז'וינט" ואין בכוחו להכניסה לגבולות מסודרים שיש לו שליטה עליהם.
את המגורשים והנמלטים תכיר בפניהם ובאופן הילוכם ברחובות העיר ההומיה. מעכבים את העוברים והשבים ושואלים לרחוב פלוני אלמוני. לפעמים תראה יהודי פרובינציאלי שהוא באמת הופעה אקזוטית בעיר אירופאית. אפילו אחיו בני עמו הורשאים אינם רגילים בו. ובעיני נכרים הוא ללעג ולקלס. אחדים מהם יוצאים החוצה "בטלאיהם הצהובים" שצורת "מגן דוד" להם. פשוט, "הטלאי הצהוב של ימי הביניים. במקרים כאלה נוזפים בהם ומכריחים אותם להסירו ולהחליפו בטלאי לבן כחול, סמל יהדותם של יהודי ורשה.
למראה כל זה אינך מכיר את העולם שאתה נתון בו. איזה אנדרלמוסיה של צבעים...

4.7.40
בחדשים האחרונים התחילה חרב החיסול מעופפת על ראש ה"דז'וינט". התחילו מהלכות שמועות שאפס כסף... אבל את מפעל ההצלה אסור היה להפסיק, ביחוד בתי התמחוי, שהאכילו לא לשבעה אפילו רבבות רעבים מבין הפליטים. מזונם של בתי התמחוי היה רק - מרק בלי לחם ובלי בשר. אין זו אמנם הזנה מספיקה, אבל מי שהביא פרוסת לחם משלו יצא ידי חובת סעודה של ארוחת צהרים, כביכול שסעדה את לבו לאיזו שעות.
ואז יצאה הסיסמה של - עזרה עצמית. פתאום נגמלנו, הדוד העשיר נעלם. אין עוד על מי לסמוך. אנו בעצמנו נקח את גורלנו בידינו. בכספנו נאכיל רעבים ונלביש ערומים...

16.8.40
...היש אומלל מגולה יהודי שנעקר משורשו, ירד מנכסיו ונתדלדל דלדול גמור? היש מצוקה נפשית וחמרית יותר גדולה מגירוש? וכדי לקיים "פתוח תפתח את ידך" הוא פותח על מנת לקחת... השכירו חדרים לגולים במחירים גבוהים מקסימליים ופושטים את עורם בכל הזדמנות שתבוא לידם... צרת ישראל הפכה להיות להם לפרנסה.
הגולים מתנים את צרותיהם ותלונתם על יהודי ורשה "השלווים" בהתמרמרות מרובה; ויש אפילו - בחריקת שיניים ובקצף אין אונים. הפקעת שער הדירות הגיעה לשיאה. שום נימוקים הומניים אינם נכנסים בחשבון. יחס אי אנושי כזה לאחים בצרה הטיל במידה ידועה פחד על גולי קרקוי שמונעים את עצמם מלבוא לסדום הפולנית...

22.8.40
...מאות משפחות גרמניות בורחות מארץ התופת ומבקשות מפלט אצלנו. כנראה, אלה הנה המשפחות המיוחסות, הראשונות לכל מפלט והצלה. והכובש מכין להן מקום בורשה, ולפיכך נצטוו היהודים לפנות את דירותיהם בראשונה בעשרים ושבע רחובות ואחר כך - בארבעים. איזו מהן? קשה לקבוע מפי השמועה. אלא שבקהילה כבר נמצאת רשימתן. היום או מחר נדע. ומפני שרכוש היהודים הוא הפקר אפילו אם יש לו בעלים...

21.11.40
ה"דז'וינט" עומד על משמרתו בלי לאות ומביא הצלה פורתא ליהדות הפולנית... ולפיכך ה"דז'וינט" הוא העוגן הצלה היחיד אף בצורתו הבלתי מסודרת ועם כל התהו ובהו השורר במפעליו...
...בעידנא דריתחא, כשחרב חדה מונחת על הצואר נפתחו זו אחר זו מחלקות חדשות, שהתחילו מתמלאות מורים, עתונאים ומשחקים [שחקנים] מובטלים, שלא ידעו בין ימינם לשמאלם בניהול מפעל הצלה כעין זה. עיקר עבודתו - יסוד מקלטים ללינת לילה בשביל גולים; בתי תמחוי להשקיט את רעבונם; תפירת לבנים להכנת מלבושים לכסות את מערומם...

23.3.41
היום ביקרתי את נקודת הפליטים של גולי דאנציג, ושבתי בלב קרוע ומורתח. אין טראגיות חסרה בגטו. על כל צעד ושעל עוני ודחקות, רעב ומחלות, דמעות ויסורין. הרי זה אינו אלא בית-אבל גדול שבכייתו קורעת שחקים.
...אבל מה שראיתי בנקודת הפליטים של גולי דאנציג הממני כל כך עד שגם לבי, לב שנתאבן, נרתע ממקומו. בגטו אנו רגילים לטראגיות קולנית, לאנחות ואנקות היוצאות בקולי קולות, וכאן, בבנין הענקי של בית הספר למסחר לשעבר ברח' פרוסטה 12 נפגשתי בטרגדיה שקטה וצנועה, באסון נורא שנושאיו יושבים מדוכאים וקבורים בתוך מחשבותיהם הנוגות כשעיניהם כבויות באין שביב תקוה ובאין ברק אור. עצבות חשאית ושלווה, ילידת היאוש שפוכה על כל פנים שקיבלו צורה ספינקסית. אין להם שום הבעה וביטוי.
(ח.א. קפלן, "מגילת יסורין", "יומן גטו ורשה" ספטמבר 1939 - אוגוסט 1942, תל אביב, תשכ"ו, עמ' 19, 127, 181-183, 275, 303, 308, 471-473 )

הרב אהרונסון
ורשה

כדי להקל על המצוקה המחרידה של רבבות יהודים אומללים וחסרי אונים שהיגרו לורשה מהפרובינציה, נזקקה [פעילות] בהיקף רחב, בה נטלו חלק הרבה רבנים, רופאים, עתונאים, נואמים וחלק גדול מהעילית של ורשה. היות שעדיין נמצאו בורשה יהודים עשירים, התמקד תפקידנו באיסוף נדבות מבית לבית, עריכת אסיפות שמטרתן לעורר רחמי לבבות יהודיים על אחים הנתונים בצרה, ולבקש את האמידים שיסייעו ביד רחבה...
...בדרשה שנשאתי במשך כשעה ומחצה ביקשתי והתריתי: "לא תעמוד על דם רעך"! על כל יהודי לתרום לבנה, על מנת שלא נצטרך חס ושלום למסור ילד כקרבן. כמו כן אמרתי שעלינו להסתכל על היהודים מן הפרובינציה, אך אתמול היו הם סוחרים, בעלי בתים, גבירים, ובין יום הפכו לחסרי כל. הארכתי ברעיונות דומים. הלבבות היהודים נפתחו ובעקבותיהם גם הכיסים. ובכך הוכיחו כי על אף הכל, נשארו הם בני אברהם יצחק ויעקב. הרב אנגלרד מסוסנובצה גיסו של הרבי מראדומסק [אביו של האדמו"ר מראדזין שליט"א] היה שותף עמי בעבודתי. היינו עוברים מבית לבית ועורכים אסיפות, ראינו ברכה במעשה ידינו...
(הרב יהושע אהרונסון, "עלי מרורות", תשנ"ו, עמ' 61-60)

בודז'נטין
בימים הראשונים של ספטמבר 1939 כשנכנסו "הם" לעיירה שמש כתמיד שכטר הזקן ראש הקהילה.
מכל העברים החלו זורמים ובאים פליטים. הם באו ממחוזות פוזן ופומרן. אחריהם החל לבוא מספר גדול של פליטים מלודז', עד שעלה מספרם על מספר התושבים הוותיקים.
ראה שכטר הזקן, שזקן הוא יותר מדי ואין בכוחו לנהל את מפעל העזרה למען הפליטים, עמד והתפטר ממשרת יו"ר היודנראט ומסרה לאפרים בנו.
נכנס אפרים בעול העבודה והטיל מסים, גדולים מן הרגיל, על עשירי העיירה, לטובת הפליטים. קם רעש בעיירה. היהודים לא היו רגילים למסים כבדים אלה. הרגיע אותם אפרים, בהסבירו להם, כי בין כך ובין כך אין לבטוח ברכוש לעת כזאת. לפיכך מוטב להשקיע את הכסף במעשי צדקה, ומה גם למטרת עזרה לפליטים, אנשים שתמול שלשום היו עשירים גם הם.
אפרים עצמו הוציא סכומים ניכרים מכספו לטובת הפליטים...
הגיעה שעת הגירוש של יהודי פלוצק, ואלפי פליטי פלוצק גורשו לבודז'נטין.
מיד בא לבודז'נטין שליחו של הג'וינט, שעדיין היה קיים בעת ההיא, ובהשתתפותו של שכטר החל בעבודה מעשית, לסדר את הפליטים החדשים.
בשיחה פרטית, שנתקיימה בין א. שכטר ואישיות יהודית, התלונן שכטר: "נכון, סידרתי את הפליטים באופן מזהיר, שעשוי לשמש דוגמא ומופת לערים ועיירות אחרות, אבל זה עלה לעיירתנו ביוקר - פשוט רוששתי את תושביה"...
(הוברבנד, קדוש ה', זכור, ירושלים, תשכ"ט)

ורשה
...כדוגמא אחת מיני רבות, הרשו לי להזכיר את המקרה של אישה אשר הגיעה מקאליש לורשה, עם בנה בן השלוש. מצבה הכלכלי בקאליש היה משביע רצון ואפשר לה להעניק לבנה טיפול מדוקדק. האישה רגילה הייתה להקפיד על ניקיונו ולבושו של הילד, ובכל המובנים מעולם לא חסר לילד מאום.
מכל מקום, הגרוש הותיר את האישה בורשה ללא כל בגדים עבור ילדה, וללא שום אמצעי קיום. היא ניהלה מאבק יום יומי להישרדות. מתוך המצוקה המרה הפך הילד מוזנח. בריאותו התדרדרה, בגדיו התרפטו, גופו הפך מלוכלך והוא היה רעב באופן תמידי.
בכל עת שהאם עסקה בהכנת או הגשת המזון עבורה ועבור בנה, היה הילד נאבק בה פיסית ומנסה לחטוף מזון מפיה. רעבונו של הילד גדול כל כך עד שכאשר פעם אחת נשפך מעט מן המרק לצלוחית, לקק את הנוזל מן הרצפה. ילד זה, שגדל עד כה ללא כל היכרות עם מחסור, ניצב עכשיו בקנאות על המשמר, משגיח שמא תנסה האם לקחת לעצמה ולו פירור מרבע ככר הלחם שהיוותה את הקצבת המזון עבור שניהם.
(J. Kermish, To Live With Honor To Die With Honor)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016