תחקיר החודש

עדות
   הצוואה.
בישיבת סלובודקה בגיטו של ליטא
יושב לו שמש זקן ואבול.
את תפילת הוידוי בלחש יפליטה,
ירשום את צוואת הדור השפול.

פזמון:
עת תצאו לחפשי, יהודים,
ספרו לבנים, בני בנים
על סבלות ותלאות שבאונו,
על רצח וכאב ידעונו;
הראו הקברים,
בכל מקום פה פזורים.

נפטר השמש – צוואתו מהבהבת
בלב יהודים מגדול ועד טף.
באותיות זהב היד כאן כותבת
קורות הגיטו, חייו ושיריו.
אך יבוא יום, והשמש תאירה
שוכני גיטו יצאו לחפשם,
אז נבוא לקברים ונוקירה
היהודים שמסרו את נפשם.

פזמון ...

(א. אקסלרוד, "מן המצר קראתי", משה פראגר, ירושלים, תשט"ו, עמ' קי)


   מחנה העבודה גרינברג – היה ממוקם בקרבת העיר השלזית גרינברג בשטחי הרייך. המחנה הוקם בפברואר 1942 והיה מיועד לנשים ולגברים שהועסקו במפעלי הטקסטיל. רוב הנשים הובאו למקום על ידי ארגון "שמלט" (מסגרת כלכלית שהוקמה על ידי הגרמנים בשלזיה העילית, והייתה ממונה על עבודת הזרים באזור, הארגון כונה "שמלט" על שם הממונה הראשי לניצול כח העבודה המקומי). במרוצת הזמן הובאו למחנה צעירות מגרמניה. בשלבים הראשונים היו גם גברים במחנה. מיולי 1944 הוסב מחנה גרינברג למחנה עבודה לנשים, אחד מיני רבים ברשת מחנות "גרוסרוזן". במחנה נערכו סלקציות אכזריות, הנשים התשושות הוגלו לאושוויץ. באוקטובר 1944 הגיעו לגרינברג נשים מהונגריה שנשלחו לאושוויץ ומשם הובאו על ידי ארגון "שמלט" עקב מחסור בכח עבודה. בראשית 1945 הוצאו האסירות מגרינברג לצעדת מוות שנתמשכה על פני חודשים ארוכים, ב- 2 במאי לאחר שרבות מן הצועדות נורו למוות, שוחררו הנותרות על ידי האמריקנים באזור צכיה.

   ...חבל שהמאורעות האלה לא יובאו לידיעת העולם והדורות הבאים... חבל שאי אפשר לרשום אותם מיד, כי אירוע רודף אירוע, רודפים אותנו חיי העבודה שלנו ולא נותנים לרגע לנשום, רגע לחשוב. האירועים הקודמים מחווירים בהשוואה לבאים אחריהם, והרי כל אירוע יש לו ערך משלו בזמנו. האם הם יימחקו מזיכרוננו? ייעלמו? לא! כל אירוע כזה מוצא לו תא קטן בפנימיותנו ומכה שורש חזק, עמוק...
(פלה שפס, "בלב בערה השלהבת", ירושלים, 2002, עמ' 107)


   מכתב 1
דברים אלה כתבתי בתקופת היותי ב"זונדר קומאנדו".
הובאתי הנה ממחנה קילבאשין שליד גרודנו. רשימות אלה וכן רבות אחרות ביקשתי להניח אחרי כזיכרון עולם לימי השלום העתידים לבוא, למען ידע העולם מה התרחש כאן. את הרשימות הטמנתי בתוך האפר, בהניחי כי זהו המקום הבטוח ביותר, בו ודאי יחפרו, כדי לגלות עקבות המיליונים שניספו...
המוצא היקר, חפש בכל חלקות האדמה, טמונות בהן עשרות תעודות – שלי ושל אחרים – השופכים אור על כל אשר התרחש כאן...
אני רושם את הדברים האלה מתוך סכנה גדולה ביותר ובמתיחות עצבים נוראה. ישפוט אותנו העתיד על סמך רשימות אלה. ילמד מהן העולם ולו רק עדות זעומה ביותר על העולם הטראגי, בו אנו חיינו...
זלמן גראדאווסקי, 6 בדצמבר 1944.
(יומני הזונדר קומאנדו בתוך "מגילת אושוויץ", בר מארק, תל אביב, תשל"ח, עמ' 217-216)


   טלז
...את היומן כתבתי בעליית גג אצל איכר ליטאי בשם קערפאוסקאס אשר החביא אותנו רוב הזמן. מצאתי שם סדן תקוע שעמד בפינת הגג, כסא ושולחן לא היו לי שם. על כן התיישבתי על ראש המיטה שהתקנתי מגרוטאות של ברזל, שמצאתי מפוזרים מתחת לגג. שמתי את המחברת על הסדן – השולחן, והתחלתי להעתיק ולפענח את הפיתקאות השונות שרשמתי מיד עם פרוץ המלחמה.
הרגשתי שעלי לספר, ולו ליומן בלבד, את החוויות שעברתי. לבי היה מלא על גדותיו מבלי יכולת להכיל יותר את הכאב והצער... לעתים היה לי קשה מאד להמשיך בכתיבת היומן מחמת חוסר ריכוז בגלל תזונה קלוקלת ואווירה של פחד מתמיד, טלטולים ונדודים...
את היומן העברתי דרך כל הגלויות, על אף שלא קל היה להסתירו ולדאוג שלא יאבד לאורך כל הדרך...
הוצאת היומן היא בבחינת מילוי צוואה של אלו אשר קולם נדם לנצח, ואשר מילתם האחרונה לפני שהוציאו נשמתם היה לספר לעולם על כל הזוועות, הרציחות וההתעללויות בהם על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים והעמים האחרים ימ"ש. אוזני קלטו את הצוואה הזאת מאחינו האומללים בדרכם האחרונה!...
ויש להזכיר ולשוב ולהזכיר לעולם כולו את מה שעשה לנו עמלק – לבל ישכח!...
(שרה אליצור-ריטוב, "בירי ובמסתרים", ירושלים, תשמ"ו, עמ' 18-15)


   ..."הרגשתי שאני עד לאסון ומוטלת עלי משימה קדושה, לשאת עמי את ההיסטוריה של הגטו בעד הלהבות וגדרות התיל, עד שיגיע הזמן להטיח אותה בפניו של העולם. נראה היה לי שהרגשת שליחות זו תוכל לתת לי את הכח לסבול כל דבר" (פרופ' טרנס דס פרס, "הניצול", עמ' 31)
(בתוך יואל שוורץ, יצחק גולדשטיין, "השואה", הוצ' משי, עמ' 282)


   קטע ממכתב ששלח אלחנן אלכס – יו"ר האלטסטרנט בקובנה לילדיו שהיו בבריטניה.
19 באוקטובר 1943
...זכרו, שניכם, את אשר עשה לנו עמלק. זכרו זאת ואל תשכחו כל ימי חייכם ומסרו כצוואה קדושה להדורות הבאים. הגרמנים הרגו, שחטו רצחו אותנו בשלוה ובמנוחה פנימית. ראיתי אותם ועמדתי במחיצתם בעת ששלחו להורג הרבה אלפים איש ואשה, עולל ויונק. איך אכלו אז לתאבון, לחם עם חמאה של שחרית, בנותנם בינתיים לשחוק וללעג את קדושינו...
אל תדרשו בשלומם כל ימי חייכם. מקוללים ומנודים יהיו הם ובניהם לכם ולהדורות הבאים!...
אלחנן. [אלכס]
(צבי בכרך, "אלה דברי האחרונים", יד ושם, ירושלים, תשס"ג, עמ' 75)


   אני הגבר ראה עני (איכה ג, א)
קורות חיי בשנות המלחמה הנוראות 1945-1939 (ת"ש-תש"ה), משקפים בו זמנית, את חורבנו של הבנין המפואר, של הקהילה היהודית באירופה, על ידי המפלצת הנאצית. עד ראיה הייתי לשקיעת משפחתי, קהילתי, עיירתי ועמי שהושמדו לאחר צרות נוראות, עינויים וסבל מר, אותם יכול אני לתאר רק באופן חלקי בעטי הדל, לדורות יבואו, חש אני חובה קדושה להנציחם...
(הרב יהושע משה אהרונסון, "עלי מרורות", בני ברק, תשנ"ו, עמ' 25)


   ...כשהגעתי למחנה ההשמדה החלטתי שם, יחד עם בני הי"ד, כי אם יעזור לנו ה' ונזכה לצאת חיים מגיהנום זה, נכתוב את הצרות ואת העינויים, שעברו עלינו, בספר לזיכרון לדור אחרון...
הרעיון לנהל מין יומן רישום על צרותינו הימיומיות בזמן הבאת האבנים "בהתנדבות" בבית הרחצה, מעשי האימים במיפקדים ושאר העינויים, עלה בדעתנו מיד בשלבים הראשונים. כבר אז העיר בני הי"ד, כי אנו נמצאים בגיהנום התחתון, או כמו שהוא מכונה בספרים מסויימים: "עולם התוהו". אולם מחמת חוסר אמצעי כתיבה כלשהם, עיפרון ונייר, לא הייתה ברירה אחרת אלא לסמוך על זכרונו של בני הי"ד. ואכן היה הוא בעל זכרון חד, ממש בור סוד שאינו מאבד טיפה, וגם מושך בעט סופרים היה הוא כבר משנת ינקותו, ומסוגל היה להוציא אל הפועל את מחשבותנו.
ברם לדאבוני, לא זכינו שיימלט מגורלם של ששת המיליונים הקדושים. והמשימה נפלה בגורלי...
אין די מילים, אי אפשר לצקת דם בתוך האותיות. המאורעות גופם רוויים דם...
(י. הרפנס, מדברי המבוא ל"בכף הקלע", מתוך "זכור ימות עולם", עמ' 89-88)


   ...חלפו הימים הללו, וכאש תמיד בוערת ויוקדת בתוכי אותה שירה חייב אדם...
מתעורר בי פתח קול, צו, פקודה, הצועק המצווה...
חייב כל יהודי ויהודי בתפוצות ישראל
לראות את עצמו כאילו הוא היה
בגטאות, במחנות, ביערות, בשדות כיליון
כאילו הוא עצמו היה שמה
כאילו הוא עצמו ניצל משם
אל נא תאמר, ואל נא תחשוב: רק הללו היו שם...
(דבורז'צקי מאיר, "בין הבתרים", ירושלים, 1956)


   אשר ראו עיני הושענא ואספר;
דוי צורב תוכי;
עדן לא ספר כל אשר היה.
כי רק צל דברי הימים הובא אלי גלוי;
ואולי רק צל צלה של השואה---

הדורות הבאים – איככה ידעו את האמת לאשורה?
איככה יחזו את כל אשר ראינו אנחנו?
ואיככה יוגד הדבר מדור אלי דור, ואיככה יתארו
הפחד, החרפה והתהום
והתגלות האורות במחשכי התהום?

בליל דרור ראשון, בליל צאתי ממחנות הריכוז,
עת ברעדה רשמתי את שורת הזכרונות הראשונה.
לחש לי חבר לעני, בן מחנה הריכוז
שא תפלה, בקש רחמים---
אזי התפלל התפללתי;
ענני!
את אשר עיני ראו, עזר נא ואספר!...

הה, תננו נא לאצר בגנזי ישראל
את צער השואה ואת זכרון האבדן ואת זעקת הנקמה
את אשר ראינו תננו ונספר!
(דבורז'צקי מאיר, "בין הבתרים", ירושלים, 1956, עמ' 72-71)


   ...אני הגבר חזיתי מבשרי את מוראותיהן של גזירות היטלר ימ"ש ועברתי שבעת מדורי גיהנום בהם הכריתו המפלצות ללא רחם ריבי רבבות יהודים, נער וזקן, טף ונשים, וקיעקעו עד היסוד מאות קהילות קדושות מכל רחבי אירופה.
במשך הזמן שעבר לא עמד בי כח לרשום עלי ספר אפילו שמינית שבשמינית של הפגעים והפורענויות אשר פקדו אותי בימי זעם ועברה. שני גורמים עצרו בעדי מגעת בעטי עד הנה:

חורבנה של יהדות אירופה הנו איום ומסמר שער עד כדי כך, שאין ידו של בשר ודם משגת לתאר את הקורות ולהמחישן כראוי למי שלא התנסה בהן. כל העומד לספר על השואה עלול לגמד את ממדיה...

נבצר ממני להתגבר על רגשותי... חשתי כמי שמחטט במחט לוהטת בפצעיו הדואבים.
ברם, עם חלוף השנים ואחרי לבטים קשים, נתברר לי, שכל אוד מוצל מאש חייב לספר את קורותיו, על מנת לתרום שבב צנוע למשואת הזכרון אשר לשונות להבותיה מגלמות את ארבע האותיות ז כ ו ר בזעקת התרעה והתראה לדורות...
עצם קיומו של עמנו מחייב לזכור את האסון ללא תקדים על כל פרטי פרטיו, ואף להוריש לדורות הבאים עדויות מהימנות על אשר קרה ליהדות אירופה בעידן הטבח והאבדון...
(פנחס מנחם פיבלוביץ, "עודני זוכר", חיפה, תשכ"ט, מתוך פתח דבר למהדורה ראשונה)


   ...שלש עשרה שנה עברו מעת שנשלם הקרבן, ומאז ועד עתה דממה ירדה על העולם ואין מי שיזעק אותה, ודרך רשעים צלחה להשתיק כל העולם מן הרצח אשר בידם. ולא זו בלבד, אלא הצליחו לשכחו מלב עם ישראל בעצמו, ולא שכחה פשוטה בלבד, אלא בשכחה ערומה עמוקה, שחה בעד פרוטה של כופר נפש, והשכחה הולכת ומתגברת דבר יום ביומו, ולא יהיה לפלא אם בעוד בחיים חיותנו יכחישו בנינו ובני בנינו את הכל בפנינו כי נזקין – לאמר, אפשר שנהרגו גם אלף אנשים יהודים במשך המלחמה באסון – והזקן הטפש הזה מחליף אלף – באלפי אלפים, ואנשים – ביונקי שדיים, ואסון – כמזיד.
ואלא, מה עלינו לעשות; לצעוק רצח ולהספיד ולקונן כל היום, בתמיה – וכי אפשר לבשר ודם לצמצם ולתפוש לתוך דבורו המוגבל את גודל הרשע של עם הרוצחים, ואת עומק האבל של הנרצחים...
(הרב מיכאל דב וויסמנדל, "מן המצר", ניו יורק, תש"ך, הקדמת המחבר)


   ...חובה קדושה היא לכל מי שעזרו השי"ת ושרד בחיים לאחר כל הצרות הנוראות שעברו עליו, זכה לצאת חיים מכבשונות האש שאפפוהו מכל עבר, אשר כפי שהרב הקדוש רבי אהרן מבלז אמר: "כל מי שנותר בחיים – אין זאת אלא כי שני מלאכים שמרוהו בכל דרכיו" – הלה אשר זכה לכך, חובה קדושה עליו לספר לדור אחרון, למען ידעו וילמדו לקח, ידעו ויודו להשי"ת על נסיו בתוך האפילה הגדולה וכפי שחז"ל אומרים: "הן הן גבורותיו", זו היא התגלות השגחתו הפרטית של הבורא בכל צעד ושעל, אף הכושלים ביותר...
(מרדכי פלבינסקי, "עמלה של תורה"
[קונטרס "זכור את אשר עשה לך עמלק"], ירושלים, תשנ"א, עמ' תקצ"ב)


הדפסה