חודש אדר ב' תשס"ג - חג הפורים
-
"בקום עלינו אדם רשע נצר זדון מזרע עמלק … טמן בלבו מחשבות ערומיו ויתמכר לעשות רעה ….
ידו שלח בקדושי קל "
-
תמונה
פורים במחנה עקורים.
שלט המלגלג על דבריו של היטלר
"ליהודים לא יהיה פורים יותר",
תש"ה 1945 3/13/2003 - עדות מתוך: ירושלים דליטא במרי ובשואה, מ' דבורז'צקי, תשי"א, עמ' 350 3/13/2003
- שאלות מעמק הבכא שו"ת בנושא קריאת המגילה שלא בזמנה 3/13/2003
-
מן המחקר
קטעים על פי מאמרה של אסתר פרבשטיין,
מתוך 'בסתר רעם', מוסד הרב קוק, תשס"ב. 3/13/2003 -
תמונה
פורים במחנה העקורים לנדסברג, בגרמניה
"קוברים" את היטלר ושאר צוררי היהודים. 3/13/2003
(מתוך הפיוט "אשר הניא")
עדות רקע: וילנה - בירת הרפובליקה הסובייטית הליטאית, הייתה בין שתי מלחמות עולם תחת שלטון פולני. בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום לוילנה, וכעבור מספר שבועות נמסרה וילנה לליטאים.
לפרק זמן קצר הוסרה אימת השלטון הגרמני מיהודי וילנה. בתקופה זו הגיעו לוילנה משטחי פולין הכבושה כ - 12,000 - 15,000 פליטים יהודים.
ביולי 1940 צורפה וילנה לרפובליקה הסובייטית. חיי היהודים בוילנה שנודעה בכינוי "ירושלים דליטא", והייתה מרכז לתורה ולחיי רוח הופרעו באחת. המשטר הסובייטי אסר כל פעילות אירגונית והצר את חיי היהודיים בתחומי החינוך התרבות וכן בצד הכלכלי.
ביוני 1941 פלש הצבא הגרמני לוילנה, מיד הוטלו מטעם השלטון הגרמני והליטאי, צווים והגבלות על יהודי העיר. החלה תקופת רציחות המוניות ביער פונאר ואקציות. בספטמבר 1941 הוקמו שני גטאות כל יהודי וילנה גורשו לגטו, מלבד כ 6,000 שנלקחו ונרצחו בפונאר. עד סוף 1941 רצחו הגרמנים כ - 33,500 יהודים באקציות שונות. בין אביב 1942 לאביב 1943 הייתה תקופת ה'שקט היחסי'. מדיניות היודנראט בוילנה התבססה על הנחה כי גטו יצרני יתרום לסיכויי הישרדות של היהודים החיים בו משיקולים גרמניים כלכליים. בגטו וילנה התקיימו חיי רוח ותרבות, וכן פעלו במקום עזרה סוציאלית ומערכת רפואית שנאבקה ברעב ובמחלות.
בתחילת 1942 הוקם בגטו אירגון מחתרתי פ.פ.או. (ארגון הפרטיזנים המאוחד). סביב פעילותה של המחתרת שרר מתח רב בינה ובין ראש היודנראט שהלך וגאה עם החמרת המצב. בתחילת ספטמבר 1943 עם חידוש האקציות קרא הארגון לתושבי הגטו למרוד ולהתנגד לגירוש. פרצה התנגשות גלויה בין המחתרת והגרמנים.
לקראת סוף ספטמבר 1943 חוסל גטו וילנה מתוך כ - 12,000 יהודים שנותרו כ - 3,700 גורשו למחנות ריכוז באסטוניה ובלטביה, כ - 4,000 שולחו למחנה ההשמדה בסוביבור, כמה מאות חולים וזקנים נרצחו בפונאר, והנותרים נשארו במחנות העבודה קייליס.
ביולי 1944 שוחררה וילנה, רק כ - 3,000 יהודים שרדו מתוך הקהילה שמנתה כ - 57,000 איש בעת הכיבוש הגרמני.
התקווה ל"נס של פורים"
"שבועות אחדים לפני פורים תש"ג נפוצו פתאום שמועות כי מרכזים את יהודי כל עיירות הסביבה כדי להביאם לגטו וילנה. מפי מי באה השמועה - לא ידע איש. ה"חוגים הרשמיים" של הגטו לא אישרוה, אבל בקרב הציבור הגטואי עוררה בהלה איומה. כל אחד ידע יפה כי ריכוז היהודים מעיירות הסביבה בורשה ובערים גדולות אחרות שימש בכל מקום פתיחה לרציחות-המוניות גדולות. כן ידע כל איש כי כל עקירה של האוכלוסיה היהודית מעיר אחת לשניה - ואפילו נעשית בלי כוונת רצח - גורמת להשמדתם של יהודים רבים ולאבדנם "הטבעי" של התשושים, החולים, הזקנים והתינוקות.
בערב פורים כבר ידע הקהל בוודאות, כי ריכוז היהודים מעיירות הסביבה בגטו וילנה - עובדה היא, ובימים הקרובים יוצא לפועל. יצאה כבר הפקודה לחיסול הגטאות שבסביבה. כל איש ביקש לנחם את רעהו ולבטל את הנבואות הרעות, אם כי בסתר לבם ידעו האנשים כי זהו צעד הראשון לחיסולו של גטו וילנה.
בערב נהרו המוני יהודים לקריאת המגילה. בית הכנסת שברחוב האיטלזים נתמלא עד אפס מקום. חושך ואפלה. רק על יד הבימה דלק נר קטן. צפופים ודחוקים עמדו האנשים וכאילו ממרחקי מרחקים הגיעה לאזניהם בת קולו של בעל הקורא: - שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה… והפסוקים הישנים, שבמשך שנים רבות היו האנשים חוזרים עליהם כמצוות אנשים מלומדה, קיבלו פתאום משמעות חיה. דומה היה כאילו איזה קול מסתורי בוקע ועולה מן המחתרת: - להקהל ולעמוד על נפשם, להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם …הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו …
המורה גולדברג נושא נאום: התאוששו נא, התאמצו להחזיק מעמד, ספורים הירחים, השבועות עד למפלתו של המן, והוא שר עם כל הקהל "שושנת יעקב", תשועתם היית לנצח - ותקוותם בכל דור ודור… פתאום בוקע ועולה קול מאפלת בית המדרש: - יהודים, אל יפול רוחנו, הבה נשיר את ה"תקווה". וכל הציבור שר את "התקווה" כתפילה, בית אחר בית, פעם, פעמיים, שלש פעמים.
בהתלהבות מסתורית, בכיליון נפש, כתפילת נשמה טרם צאתה".
מתוך: ירושלים דליטא במרי ובשואה, מ' דבורז'צקי, תשי"א, עמ' 350 הדפסה
לפרק זמן קצר הוסרה אימת השלטון הגרמני מיהודי וילנה. בתקופה זו הגיעו לוילנה משטחי פולין הכבושה כ - 12,000 - 15,000 פליטים יהודים.
ביולי 1940 צורפה וילנה לרפובליקה הסובייטית. חיי היהודים בוילנה שנודעה בכינוי "ירושלים דליטא", והייתה מרכז לתורה ולחיי רוח הופרעו באחת. המשטר הסובייטי אסר כל פעילות אירגונית והצר את חיי היהודיים בתחומי החינוך התרבות וכן בצד הכלכלי.
ביוני 1941 פלש הצבא הגרמני לוילנה, מיד הוטלו מטעם השלטון הגרמני והליטאי, צווים והגבלות על יהודי העיר. החלה תקופת רציחות המוניות ביער פונאר ואקציות. בספטמבר 1941 הוקמו שני גטאות כל יהודי וילנה גורשו לגטו, מלבד כ 6,000 שנלקחו ונרצחו בפונאר. עד סוף 1941 רצחו הגרמנים כ - 33,500 יהודים באקציות שונות. בין אביב 1942 לאביב 1943 הייתה תקופת ה'שקט היחסי'. מדיניות היודנראט בוילנה התבססה על הנחה כי גטו יצרני יתרום לסיכויי הישרדות של היהודים החיים בו משיקולים גרמניים כלכליים. בגטו וילנה התקיימו חיי רוח ותרבות, וכן פעלו במקום עזרה סוציאלית ומערכת רפואית שנאבקה ברעב ובמחלות.
בתחילת 1942 הוקם בגטו אירגון מחתרתי פ.פ.או. (ארגון הפרטיזנים המאוחד). סביב פעילותה של המחתרת שרר מתח רב בינה ובין ראש היודנראט שהלך וגאה עם החמרת המצב. בתחילת ספטמבר 1943 עם חידוש האקציות קרא הארגון לתושבי הגטו למרוד ולהתנגד לגירוש. פרצה התנגשות גלויה בין המחתרת והגרמנים.
לקראת סוף ספטמבר 1943 חוסל גטו וילנה מתוך כ - 12,000 יהודים שנותרו כ - 3,700 גורשו למחנות ריכוז באסטוניה ובלטביה, כ - 4,000 שולחו למחנה ההשמדה בסוביבור, כמה מאות חולים וזקנים נרצחו בפונאר, והנותרים נשארו במחנות העבודה קייליס.
ביולי 1944 שוחררה וילנה, רק כ - 3,000 יהודים שרדו מתוך הקהילה שמנתה כ - 57,000 איש בעת הכיבוש הגרמני.
התקווה ל"נס של פורים"
"שבועות אחדים לפני פורים תש"ג נפוצו פתאום שמועות כי מרכזים את יהודי כל עיירות הסביבה כדי להביאם לגטו וילנה. מפי מי באה השמועה - לא ידע איש. ה"חוגים הרשמיים" של הגטו לא אישרוה, אבל בקרב הציבור הגטואי עוררה בהלה איומה. כל אחד ידע יפה כי ריכוז היהודים מעיירות הסביבה בורשה ובערים גדולות אחרות שימש בכל מקום פתיחה לרציחות-המוניות גדולות. כן ידע כל איש כי כל עקירה של האוכלוסיה היהודית מעיר אחת לשניה - ואפילו נעשית בלי כוונת רצח - גורמת להשמדתם של יהודים רבים ולאבדנם "הטבעי" של התשושים, החולים, הזקנים והתינוקות.
בערב פורים כבר ידע הקהל בוודאות, כי ריכוז היהודים מעיירות הסביבה בגטו וילנה - עובדה היא, ובימים הקרובים יוצא לפועל. יצאה כבר הפקודה לחיסול הגטאות שבסביבה. כל איש ביקש לנחם את רעהו ולבטל את הנבואות הרעות, אם כי בסתר לבם ידעו האנשים כי זהו צעד הראשון לחיסולו של גטו וילנה.
בערב נהרו המוני יהודים לקריאת המגילה. בית הכנסת שברחוב האיטלזים נתמלא עד אפס מקום. חושך ואפלה. רק על יד הבימה דלק נר קטן. צפופים ודחוקים עמדו האנשים וכאילו ממרחקי מרחקים הגיעה לאזניהם בת קולו של בעל הקורא: - שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה… והפסוקים הישנים, שבמשך שנים רבות היו האנשים חוזרים עליהם כמצוות אנשים מלומדה, קיבלו פתאום משמעות חיה. דומה היה כאילו איזה קול מסתורי בוקע ועולה מן המחתרת: - להקהל ולעמוד על נפשם, להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם …הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו …
המורה גולדברג נושא נאום: התאוששו נא, התאמצו להחזיק מעמד, ספורים הירחים, השבועות עד למפלתו של המן, והוא שר עם כל הקהל "שושנת יעקב", תשועתם היית לנצח - ותקוותם בכל דור ודור… פתאום בוקע ועולה קול מאפלת בית המדרש: - יהודים, אל יפול רוחנו, הבה נשיר את ה"תקווה". וכל הציבור שר את "התקווה" כתפילה, בית אחר בית, פעם, פעמיים, שלש פעמים.
בהתלהבות מסתורית, בכיליון נפש, כתפילת נשמה טרם צאתה".
מתוך: ירושלים דליטא במרי ובשואה, מ' דבורז'צקי, תשי"א, עמ' 350 הדפסה
