חודש אדר ב' תשס"ג - חג הפורים
-
"בקום עלינו אדם רשע נצר זדון מזרע עמלק … טמן בלבו מחשבות ערומיו ויתמכר לעשות רעה ….
ידו שלח בקדושי קל "
-
תמונה
פורים במחנה עקורים.
שלט המלגלג על דבריו של היטלר
"ליהודים לא יהיה פורים יותר",
תש"ה 1945 3/13/2003 - עדות מתוך: ירושלים דליטא במרי ובשואה, מ' דבורז'צקי, תשי"א, עמ' 350 3/13/2003
- שאלות מעמק הבכא שו"ת בנושא קריאת המגילה שלא בזמנה 3/13/2003
-
מן המחקר
קטעים על פי מאמרה של אסתר פרבשטיין,
מתוך 'בסתר רעם', מוסד הרב קוק, תשס"ב. 3/13/2003 -
תמונה
פורים במחנה העקורים לנדסברג, בגרמניה
"קוברים" את היטלר ושאר צוררי היהודים. 3/13/2003
(מתוך הפיוט "אשר הניא")
מן המחקר פורים תש"ב במלתעות הנאצים
יד הצורר איימה לכרות גם את מעגל הזמן היהודי, מעגל מקודש מדורות, המעצב את יומו של הפרט, את לוח חיי המשפחה ואת מועדיו של הציבור …
הנאצים בקשו ליצור בזמנים אלו אווירה מנוגדת, ובדרך זו לנעוץ חרב בלב היהדות. כאשר הגיעו ימי המועד ביצעו הנאצים התנכלויות מיוחדות, והימים - שבזמנים כתקנם היו ימי ציפיה והכנות - היו לימי חרדה מפני הבאות. כך הפכו החגים אספקלריה לסבל ולחורבן, ומקביל - סמל לעמידה היהודית…
ספרות העדויות הרבתה להנציח את ההתמודדות בקיום המעשי של המצוות שנגעו בחגים, כיצד ניסו לשמור ולו במידת-מה על אופי החג והלכותיו ולהציב זכר למסורת החג; מצות, יין, ארבעה מינים, סוכה ואפילו שופר ומשלוח מנות. בחגים התעוררו במיוחד גם מצוקות נפש צורבות של געגועים והתרפקות על זכרונות החג; שולחן המועד שקשר חוליות של דורות, אבות , בנים ונכדים, ושמחת המועד ברחוב היהודי…
בפרק זה אנו מבקשים לבדוק את אופיו של אחד מחגי ישראל, חג הפורים תש"ב, השלישי במרץ 1942…
צרוף המילים "פורים בשואה" - נראה בלתי אפשרי. מצד אחד מה לחג פורים אצל אסירי עוני וברזל בגטו וורשה? מה לימי שמחה, סעודות ומשלוח מנות איש לרעהו בהוויות הגטאות, במצב יגון הפרט ויגון הכלל מעמיקים זה את זה? ומאידך - האם מסוגל חג זה להפיח תקווה גם ב"זמן הזה"? שאלות אלו התחדדו במיוחד בתקופה הקריטית של פורים תש"ב. בחודש זה בחרו הגרמנים - לא במקרה - כדי להתחיל בביצוע הפתרון הסופי בפולין, באמצעות גירושים המוניים מן הגטאות בפולין המזרחית למחנות המוות…
באותו שבוע הופץ בוורשה לרגל הפורים עיתון המחתרת "קול במדבר" (א קול אין דער מדבר), אחד מעיתוני המחתרת של אגודת ישראל. עיתון רב-ענין מבחינות שונות…
נתייחס להשראה ששאב מחג הפורים הקרב, ולמסר שביקש להעביר ליהודי הגטו במועד זה.
כך פותח עיתון המחתרת: עמים רבים ניהלו מלחמה נגד היהודים, הרעו להם. אבל עמלק, זה משהו לגמרי אחר. עמלק שם לו את השמדת היהודים למטרה, לפרוגרמה, במחשבה תחילה, בחשבון קר, בסדיזם, לפי תכנית, על פי סדר וקו, על ידי חוקים וסעיפים - והדת ניתנה בשושן.
ההשוואה לעמלק של דורו היא ברורה מאליה. העיתון שוטח את תפישתו על מהות הנאציזם ועל הסכנה האורבת ליהודים בדרך של פרשנות אקטואלית מוצפנת, מתוך מגמה חינוכית מובהקת.
עמלק, וכן נכדו המן, אינם מסתפקים ברצח יהודים יחידים, בהמתת נפשות אחדות, זה מעט מדי, מעשה פעוט. ממש בזיון. חפצים להשמיד בבת אחת את האומה כולה, לגדוע את השורש, להכחיד את היהדות - להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים עם מרדכי . אין הכותבים מסתפקים בדימוי כללי של גרמניה לעמלק, אלא בדרך פירוש המקראות הם מנתחים בחדות ובבהירות את אופייה הייחודי של האנטישמיות הנאצית. הם מתייחסים לשני המאפיינים של הנאציזם: המטרה שהציבו לעצמם והשיטה בה נקטו. באשר למטרה, העיתון קורא ומזהיר כי לגרמנים יש תכנית רצח כללית, וזו היא מטרה מרכזית שעליה לא יתפשרו, כפי שביקש עמלק שבכל דור להשמיד את הכל. ובאשר לשיטה, העיתון מתאר את התכנון המדוקדק של הרצח בתוך מסגרת חוקים וצווים, ובמעטה לגלי-תרבותי. אולם כותבי המסמך סבורים כי גם השנאה הרצחנית הזו, שהיא ייחודית ושונה ממה שהכירו עד כה, נובעת ממניעים אידיאולוגיים-רוחניים: עמלק, דעתו אינה כל כך ליהודים כמו ליהדות: להשקפה יהודית, לתפיסת העולם היהודית. הם מנתחים את המאבק בין שתי האידיאות, ומציגים את הנאציזם כאנטי-תזה מוחלטת של המוסר היהודי….
מה מבקש עיתון זה להעביר ליהודי וורשה באדר תש"ב? נראה כי התשובה לכך כפולה. מצד אחד להיות מודעים לעוצמת הסכנה המאיימת על הגטו ולא להתכחש לה, ומצד שני, לשאוב תקווה מן העבר ולהאמין כי תיקון עצמי של האדם יכול להביא שינוי במציאות הסובבת, וגם בגטו המעונה מסוגל היהודי לחולל שינוי בעצמו. התיקון העצמי הנדרש נוגע לכמה תחומים: בין אדם לקונו - אם כוחו של עמלק נובע מספקות וחיטוטים - 'היש ה' בקרבנו אם אין' - עלינו להתחזק מאד באמונה ובבטחון. בין אדם לעצמו - לשמר זהות יהודית וגאווה יהודית, מנותקת מהשפעות "עמלקיות": אם עמלק שואב את כוחו מקרירותו - 'אשר קרך' - מרשלנות ומאזלת ידינו - 'הנחשלים אחריך' - כי אז עלינו להתאזר בהתלהבות, בעוז ובגבורה, לשאת בכל, לסבול כיהודים ולעמוד בכל הנסיונות. ובעיקר בין איש לרעהו - לבסס את הערכים המוסריים של היהדות והתורה: אם עמלק מפיץ בעולם אכזריות, עינוי, סדיזם ורשעות, חייבים אנחנו לשוב ולעודד בקרבנו את רגש הרחמים היהודיים המושרשים בנו, ולעזור איש לרעהו, לתמוך בנצרך, לתת למי שאין לו חלק ממה שבצלחתנו, חלק מסעודתנו - ומשלוח מנות איש לרעהו. סביר להניח שקריאה זו קשורה בקהות החושים שפשטה בוורשה, נוכח החולים והגוועים למוות בחוצות, ובקשה להשיב לאדם את הרגישות לזולת. אולם, הקריאה לתיקון עצמי אינה בבחינת תוכחה מאיימת, או הטלת אשם, אלא להפך: היא נועדה לשחרר את הפרט מתחושה של אין אונים ולעורר אותו לעשיה אקטיבית שיש עמה תקווה לישועה, קבלת תורה מחודשת מרצון, כשם שהיהודים "קיימו וקבלו" על עצמם בפורים.
העיתון מסיים בדרך מפתיעה. הקריאה "זכור", שנועדה במקורה לאדם, מופנית כלפי שמים:
זכור את אשר עשה לך עמלק - אל תשכח! ריבונו של עולם - אל תשכח!
את התחושה הזו משלים הפיוט מתוך יוצר לפרשת זכור, שנבחר לשמש כסיום לעיתון המחתרת:
ואם המה כאדם עברו ברית מלזכור,
ואתה קל ולא איש, למה לא תזכור?
בזאת ידעתי כי יש לך לזכור -
אבל תשוח נפשי זכור תזכור.
חג הפורים נשאר בתודעתם של ניצולים רבים כחג בו התרוצצו בקרבם תחושות של חוסר אונים, יגון ואבל, שגברו לאור זכרונות השמחה שנשאו מעברם, והחריפו לנוכח התעללות שביצעו הגרמנים בפורים ובמועדות אחרים, ומאידך - זמן של הישענות מחודשת באמונה כי סופו של עמלק ליפול כקודמיו.
קטעים על פי מאמרה של אסתר פרבשטיין,
מתוך 'בסתר רעם', מוסד הרב קוק, תשס"ב. הדפסה
יד הצורר איימה לכרות גם את מעגל הזמן היהודי, מעגל מקודש מדורות, המעצב את יומו של הפרט, את לוח חיי המשפחה ואת מועדיו של הציבור …
הנאצים בקשו ליצור בזמנים אלו אווירה מנוגדת, ובדרך זו לנעוץ חרב בלב היהדות. כאשר הגיעו ימי המועד ביצעו הנאצים התנכלויות מיוחדות, והימים - שבזמנים כתקנם היו ימי ציפיה והכנות - היו לימי חרדה מפני הבאות. כך הפכו החגים אספקלריה לסבל ולחורבן, ומקביל - סמל לעמידה היהודית…
ספרות העדויות הרבתה להנציח את ההתמודדות בקיום המעשי של המצוות שנגעו בחגים, כיצד ניסו לשמור ולו במידת-מה על אופי החג והלכותיו ולהציב זכר למסורת החג; מצות, יין, ארבעה מינים, סוכה ואפילו שופר ומשלוח מנות. בחגים התעוררו במיוחד גם מצוקות נפש צורבות של געגועים והתרפקות על זכרונות החג; שולחן המועד שקשר חוליות של דורות, אבות , בנים ונכדים, ושמחת המועד ברחוב היהודי…
בפרק זה אנו מבקשים לבדוק את אופיו של אחד מחגי ישראל, חג הפורים תש"ב, השלישי במרץ 1942…
צרוף המילים "פורים בשואה" - נראה בלתי אפשרי. מצד אחד מה לחג פורים אצל אסירי עוני וברזל בגטו וורשה? מה לימי שמחה, סעודות ומשלוח מנות איש לרעהו בהוויות הגטאות, במצב יגון הפרט ויגון הכלל מעמיקים זה את זה? ומאידך - האם מסוגל חג זה להפיח תקווה גם ב"זמן הזה"? שאלות אלו התחדדו במיוחד בתקופה הקריטית של פורים תש"ב. בחודש זה בחרו הגרמנים - לא במקרה - כדי להתחיל בביצוע הפתרון הסופי בפולין, באמצעות גירושים המוניים מן הגטאות בפולין המזרחית למחנות המוות…
באותו שבוע הופץ בוורשה לרגל הפורים עיתון המחתרת "קול במדבר" (א קול אין דער מדבר), אחד מעיתוני המחתרת של אגודת ישראל. עיתון רב-ענין מבחינות שונות…
נתייחס להשראה ששאב מחג הפורים הקרב, ולמסר שביקש להעביר ליהודי הגטו במועד זה.
כך פותח עיתון המחתרת: עמים רבים ניהלו מלחמה נגד היהודים, הרעו להם. אבל עמלק, זה משהו לגמרי אחר. עמלק שם לו את השמדת היהודים למטרה, לפרוגרמה, במחשבה תחילה, בחשבון קר, בסדיזם, לפי תכנית, על פי סדר וקו, על ידי חוקים וסעיפים - והדת ניתנה בשושן.
ההשוואה לעמלק של דורו היא ברורה מאליה. העיתון שוטח את תפישתו על מהות הנאציזם ועל הסכנה האורבת ליהודים בדרך של פרשנות אקטואלית מוצפנת, מתוך מגמה חינוכית מובהקת.
עמלק, וכן נכדו המן, אינם מסתפקים ברצח יהודים יחידים, בהמתת נפשות אחדות, זה מעט מדי, מעשה פעוט. ממש בזיון. חפצים להשמיד בבת אחת את האומה כולה, לגדוע את השורש, להכחיד את היהדות - להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים עם מרדכי . אין הכותבים מסתפקים בדימוי כללי של גרמניה לעמלק, אלא בדרך פירוש המקראות הם מנתחים בחדות ובבהירות את אופייה הייחודי של האנטישמיות הנאצית. הם מתייחסים לשני המאפיינים של הנאציזם: המטרה שהציבו לעצמם והשיטה בה נקטו. באשר למטרה, העיתון קורא ומזהיר כי לגרמנים יש תכנית רצח כללית, וזו היא מטרה מרכזית שעליה לא יתפשרו, כפי שביקש עמלק שבכל דור להשמיד את הכל. ובאשר לשיטה, העיתון מתאר את התכנון המדוקדק של הרצח בתוך מסגרת חוקים וצווים, ובמעטה לגלי-תרבותי. אולם כותבי המסמך סבורים כי גם השנאה הרצחנית הזו, שהיא ייחודית ושונה ממה שהכירו עד כה, נובעת ממניעים אידיאולוגיים-רוחניים: עמלק, דעתו אינה כל כך ליהודים כמו ליהדות: להשקפה יהודית, לתפיסת העולם היהודית. הם מנתחים את המאבק בין שתי האידיאות, ומציגים את הנאציזם כאנטי-תזה מוחלטת של המוסר היהודי….
מה מבקש עיתון זה להעביר ליהודי וורשה באדר תש"ב? נראה כי התשובה לכך כפולה. מצד אחד להיות מודעים לעוצמת הסכנה המאיימת על הגטו ולא להתכחש לה, ומצד שני, לשאוב תקווה מן העבר ולהאמין כי תיקון עצמי של האדם יכול להביא שינוי במציאות הסובבת, וגם בגטו המעונה מסוגל היהודי לחולל שינוי בעצמו. התיקון העצמי הנדרש נוגע לכמה תחומים: בין אדם לקונו - אם כוחו של עמלק נובע מספקות וחיטוטים - 'היש ה' בקרבנו אם אין' - עלינו להתחזק מאד באמונה ובבטחון. בין אדם לעצמו - לשמר זהות יהודית וגאווה יהודית, מנותקת מהשפעות "עמלקיות": אם עמלק שואב את כוחו מקרירותו - 'אשר קרך' - מרשלנות ומאזלת ידינו - 'הנחשלים אחריך' - כי אז עלינו להתאזר בהתלהבות, בעוז ובגבורה, לשאת בכל, לסבול כיהודים ולעמוד בכל הנסיונות. ובעיקר בין איש לרעהו - לבסס את הערכים המוסריים של היהדות והתורה: אם עמלק מפיץ בעולם אכזריות, עינוי, סדיזם ורשעות, חייבים אנחנו לשוב ולעודד בקרבנו את רגש הרחמים היהודיים המושרשים בנו, ולעזור איש לרעהו, לתמוך בנצרך, לתת למי שאין לו חלק ממה שבצלחתנו, חלק מסעודתנו - ומשלוח מנות איש לרעהו. סביר להניח שקריאה זו קשורה בקהות החושים שפשטה בוורשה, נוכח החולים והגוועים למוות בחוצות, ובקשה להשיב לאדם את הרגישות לזולת. אולם, הקריאה לתיקון עצמי אינה בבחינת תוכחה מאיימת, או הטלת אשם, אלא להפך: היא נועדה לשחרר את הפרט מתחושה של אין אונים ולעורר אותו לעשיה אקטיבית שיש עמה תקווה לישועה, קבלת תורה מחודשת מרצון, כשם שהיהודים "קיימו וקבלו" על עצמם בפורים.
העיתון מסיים בדרך מפתיעה. הקריאה "זכור", שנועדה במקורה לאדם, מופנית כלפי שמים:
זכור את אשר עשה לך עמלק - אל תשכח! ריבונו של עולם - אל תשכח!
את התחושה הזו משלים הפיוט מתוך יוצר לפרשת זכור, שנבחר לשמש כסיום לעיתון המחתרת:
ואם המה כאדם עברו ברית מלזכור,
ואתה קל ולא איש, למה לא תזכור?
בזאת ידעתי כי יש לך לזכור -
אבל תשוח נפשי זכור תזכור.
חג הפורים נשאר בתודעתם של ניצולים רבים כחג בו התרוצצו בקרבם תחושות של חוסר אונים, יגון ואבל, שגברו לאור זכרונות השמחה שנשאו מעברם, והחריפו לנוכח התעללות שביצעו הגרמנים בפורים ובמועדות אחרים, ומאידך - זמן של הישענות מחודשת באמונה כי סופו של עמלק ליפול כקודמיו.
קטעים על פי מאמרה של אסתר פרבשטיין,
מתוך 'בסתר רעם', מוסד הרב קוק, תשס"ב. הדפסה
