זכור - אמונה בימי השואה

חודש טבת תשס"ו - הנצחה


עדות
מיומנה של דוניה רוזן:
קטע זה כתבה דוניה רוזן כשהייתה בת 12, בעת שהסתתרה ביער לאחר רצח בני משפחתה.

23.6.1943
"חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה, רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן בפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו. רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים, כי מאמינה אני באמונה שלימה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר...".

(רפפורט ספירה, "בין תמולנו למחרנו", ירושלים, תש"ס, עמ' 184)


ניו – יורק.
...היינו שרויים בעיצומן של ההכנות לקראת השמחה הגדולה – הכנסת ספר תורה חדש לארון הקודש בבית הכנסת. ספר תורה זה היה אחד מספרי התורה הראשונים שנכתבו לאחר המלחמה, לעילוי נשמתם של המיליונים שאינם עוד.
ביום החגיגה הגיעה התרגשותי לשיאה... כולם רוקדים ושרים בשמחה אדירה: "שישו ושמחו בשמחת תורה!". דומה כי העולם כולו משתתף בשמחתם.
רק אני תרה אחר פינה כלשהי בה אוכל להיחבא מעיני כל. עיני שטופות דמעות, ובעיני רוחי רואה אני מחזה שונה – שמחת תורה בברגן בלזן... אלפי צעירים, כולם בבחינת עור ועצמות, רוקדים ושרים את אותו הניגון: "שישו ושמחו בשמחת תורה!".
הרב וילנסקי פותח ב"הקפה" חדשה, "אנא ה', הושיעה נא"... תוך שהוא שר ורוקד, אוחז הוא בזרועותיו שני שרידים יקרים מעברו המפואר של עמנו – זרועו האחת חובקת ספר תורה – שריד מתוך אלפי ספרי תורה שנשרפו בידי הנאצים – ובשנייה מאמץ הוא אל לבו ילד יהודי – אוד מוצל מאש – שריד מתוך מיליון ילדים טהורים שעלו בסערה השמיימה.
"אנא ה', הושיעה נא" משמיע הרב וילנסקי את דברי התפילה בקול בוכים, "אנא, אבינו הרחמן, עזור לנו להפיח רוח חיים בשני השרידים הללו".

אני – שראיתי לאסוני "גוילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר" – זוכה כעת לראות כיצד אותן אותיות מקודשות שבות אלינו.
(פרל בניש, "הרוח שגברה על הדרכון", ירוושלים, תשנ"ד, עמ' 406–408)


לאביאטה גואזונה
– כפר איטלקי גדול השוכן לצדי הכביש המוליך ממילאנו לצפון מערב.
...בחצר הווילה, בין שיחים מטפסים גבוה גבוה, נרקם חלום לביטוי תחושת השיבה לחיים. בחצר נפלאה זו הקימו חברי ה"קיבוץ" מצבת שיש לזכרם של ששת מיליוני בני ישראל שנספו בשואה, תוך ביטוי מתאים לשאיפותיהם של המנציחים. ואכן, על מצבת השיש נחרתו כתובות בעברית ובאיטלקית:

"בדרכנו לארץ ישראל אנו זוכרים את ששת מליוני קרבנות רשעי העולם,
תרצ"ט–תש"ה, קבוץ תורה ועבודה, אביאטה".


אותו נוסח נחרת בשפת המדינה המארחת, באיטלקית, באמצע בין שני טורי ההנצחה מובלטת מפת ארץ ישראל ועליה, באלכסון, הססמה הנצחית: "עם ישראל חי". בהקמת מצבה זו נתחברו העבר עם ההווה ועם העתיד"...
(משה פורת, "באמונה בחסד וברחמים", תל אביב, תשמ"ח, עמ' 158–159)


גרוסוורדיין (אורדיאה מרה)
העיר ממוקמת בטרנסילבניה הצפונית. עד שנת 1940 הייתה תחת שלטון רומני, ובארבע השנים הבאות עברה לשלטון הונגרי. כ- 6,000 מיהודי גרוסוורדיין גויסו לעבודות כפייה, 80% מהם ניספו בעטיין של עבודות הפרך והתנאים הקשים. במאי 1944 הועברו יהודי גרוסוורדיין לגטו, שם היו נתונים למשטר מדכא ולעבודה קשה. רוב יהודי העיר הובלו לאושוויץ והושמדו שם. לאחר המלחמה שוקמה הקהילה, ואלפי ילדים ניצולים עברו דרכה לארץ ישראל.

דברים שנאמרו בבית הכנסת החרדי הגדול בגרוסוורדיין ביום השנה ה- 25 לגירוש.
...המסורת מחייבת אותנו לספר ביציאת מצרים בליל השימורים של ערב פסח עד שיעלה עמוד השחר. אולם אין אנו מרבים לדבר בעמלק. גם הכתוב אינו מפרט בזה. בתמציתיות מעורפלת, כבדת משקל נאמר רק: תמחה את זכר עמלק מעל פני האדמה, אל תשכח!... מעשה עמלק מצוי היה מחוץ לנורמות הטבע האנושי, אבסורדי ובלתי נתפס. לפרעה היו נימוקים, לא כן לעמלק. הוא פשוט ביקש להרוג בנו ככה, סתם. על כן, את אשר עשה ומוסיף לעשות עד היום ברציפות , אי אפשר להביע במילים... "כיצד אבכה אותך? הרי אינך אלא קומץ אפר בין שמים וארץ!" על כן הזכירה, אי השכחה אין להם מילים, הן מצויות אי שם בעולם העשייה.
בגרוסוורדיין מצוי בית ספר תיכון, ובחזיתו לוח שיש, בו חרטו אי פעם קו שחור ומתחתיו המלים: "עד כאן הגיעו מימי הקרש הגואים ביום 13 בפברואר 1849". ובכן בכך יש מן ההיגיון, זה ניתן לתפיסה. אפשר להביעו במילים. אך היכן, על קירו של איזה בנין נרשום את אשר קרה לפני עשרים וחמש שנים, ב- 1944, כאן בגרוסוורדיין, כאשר המבול הפשיסטי הציף את כל העיר? על גבי כותל של איזה בניין נמתח את הקו השחור? אולי על פני הרקיע? נחרוט שם באותיות של אש, בדם, כי עד כאן, עד השמים הגיעו גלי ההרס של שנאת עמלק העיוורת.
(אוטו רפפורט, צבי גרוסמן, "ספר זכרון ליהדות גרוסוורדיין אורדיאר נאגוואראד", תל אביב, תשמ"ד, עמ' 339)


סאטמאר (סטו מרה)
עיר בטרנסילבניה הצפונית, גבלה בסלובקיה והשתייכה לרומניה. בספטמבר 1940 סופחה להונגריה. סאטמאר הייתה מרכז חרדי וחסידי, מקום מושבו של האדמו"ר רבי יואל טיטלבוים מיסד השושלת. באפריל 1944 הוכנה על ידי מנהיגים הונגריים תכנית לעקירת היהודים במטרה לחסל את יהודי צפון טרנסילבניה.
במאי 1944 הוקם גטו ברובע היהודי, שהיה מאוכלס בתושבי המקום ובפליטים שהובאו מקהילות כפריות במחוזות הקרובים. בגטו היו כ- 19,000 יהודים, הוא נוהל בידי המנהיגות המסורתית של הקהילה, ובשטח שלטו קציני משטרה וז'נדרמיה שחיפשו אחר רכוש יהודי.
בין 19 למאי ל- 1 ביוני גורשו כ- 18,800 יהודים בשישה משלוחים לאושוויץ.
לאחר המלחמה הוחזרה סאטמאר לרומניה, ובשנת 1947 חיו בה כ- 75,000 יהודים, רובם מדרום טרנסילבניה ומאזורים אחרים ברומניה, שאחוז השרידים בהם היה גבוה.


סאטמאר.
...החוזרים הראשונים ארגנו מיד את ה"חברה קדישא" אשר פעלה מהרגע הראשון.
דאגתם הראשונה של החברה קדישא היתה ארגון האדמיניסטרציה של החברה. ויתר מזה תיקון בית הקברות האורתודוקסי אשר ניזוק קשה מהפצצת תחנת הרכבת הקרובה. העבודה דרשה עמל והון רב שעליו הוכרזה מגבית.

בסיון תש"ו קיימנו אזכרה המונית ברחוב באטהורי במקום הגיטו... הקהל העצום עשה את דרכו בשורות מאורגנות לכיוון בית הקברות לקבורת מאות סבוני ה- ר.י.ף.
באחרון של פסח תש"ו התקיימה הזכרת נשמות רבתית בבית המדרש שערי התורה, בה השתתפו כל יהודי סאטמאר ותרמו סכומים גדולים לשיקום בית החולים. לכולם ניתנה הזכות להעלות לוחות שיש על כותלי בית החולים הפנימיים לזכר קדושיהם... משעברו כל בתי החולים בארץ, כולל בית החולים היהודי בסאטמאר לבעלות המדינה, הצליחו לסדר את שחרור הלוחות אשר קיבלו מקום חדש באהל "יזכור" שנבנה במיוחד למטרה זו, בבית הקברות האורתודוקסי.
(נפתלי שטרן, "זכור את סאטמאר", בני ברק, תשמ"ד, עמ' 150–151)


השליחות של משה פראגר שמצאה ביטוי במעמד הנחת אבן הפינה.
"אנו משרידי יהדות פולין העדינה, הקדומה לתורה ולתעודה, מיום סור אפרים מעל יהודה. אנו אודים מוצלים מתבערת בית ישראל, פליטי המוקדות, בהם ספו תמו אבותינו ואמהותינו, אחינו לבני משפחתנו, ה' ינקום דמם.
אנו מאמינים באמונה שלימה, כי למחיה ולפליטה גדולה שלחנו אלוקים לארצנו הקדושה, להקים בה ניר ושם, שארית והמשך לתפארת התורה שנגדעה בידי הארורים ימ"ש.
אנו חדורי הכרה, כי עם חורבן יהדות אירופה והרס מבצרי התורה מדורי דורות, אשר הגוילין נשרפו והאותיות פורחות, מצווים אנו ללקט את האותיות ולצרפן לגוילין ולהחיות מחדש את אכסניה של תורה בארץ האבות.
מתוך הכרה עמוקה זו, הננו כורתים ברית אחים להיות חברים נאמנים בחבר המייסדים של "בית תלמוד להוראה דחסידי גור" להקים ולקיים את בנין בית התלמוד להוראה, על שם דור בני תורה קדושי הגיטאות והמחנות שלא נכנעו מפני השטן המשחית הנאצי…".
(ירחון "בית יעקב", ניסן תשכ"ג, עמ' 38)


ישראל.
את ספרי זה הנני מבקש להציב כיד ושם לזכרם של הוריי היקרים, אשר לא חסכו עמל להקנות לצאצאיהם תורה ודעת, הן בתורה וביראה והן בהוויות העולם ובלימודים כלליים. הם, שלא הסכימו לחיות עמנו בין הגויים אפילו כהוראת שעה, וקידשו שם שמים בחייהם ובמותם, יזכו אולי שדמותם תשורטט ותישמר בקרב צאצאיהם...
חובה מוסרית חב אני למוריי ורבותיי, אשר עלו כולם כאחד על המוקד בשואת יהודי פולין. מלמדים, רבנים וראשי ישיבות, גדולים בתורה, והרי הם ושכמותם העמידו את היהדות הפולנית בגדלותה. שימת לב מיוחדת נתתי בכותבי את השורות הבאות, להזכירם בשמם ככל שזכרוני מגיע, למען הציב להם זכר...
(שמחה מאיר, "אני לא סטשק", ירושלים, תשמ"ט, עמ' 9)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016