זכור - אמונה בימי השואה

חודש אדר תשס"ו - חסידי אומות העולם


עדות
עדותו של סמפו סוגיהרה – קונסול יפן בקובנה.
קובנה – קיץ ת"ש (1940)
...בוקר אחד באוגוסט, בשעה מוקדמת, נוצרה המולה בלתי רגילה מחוץ לקונסוליה בקובנה, אנשים עמדו בחוץ ודיברו בקולי קולות. ניגשתי לחלון דירתי והצצתי החוצה, להבין מה מתרחש. מאחורי הגדרות ראיתי המון פליטים פולנים. הם הגיעו דרך וילנה מכל חלקי פולין, שכבר הייתה כבושה בידי חיילים גרמנים. בכל יום הפך ההמון גדול יותר. בדמעות בעיניהם הם ביקשו אשרת מעבר יפנית, במטרה לעבור ביפן בדרכם ליבשת אחרת.
ב- 11 באוגוסט (ז' באב, ת"ש) התחלתי להנפיק אשרות מעבר יפניות, מבלי שקיבלתי לכך אישור רשמי, ובאחריותי המלאה הענקתי אשרה לכל מי שבא לראות אותי, מבלי להתייחס ליכולתם להציג בפני מסמך או הוכחה אחרת לכוונתם להגיע למדינה אחרת דרך יפן.
בשנת 1984, כאשר הוענק לסוגיהרה תואר חסיד אומות עולם, הוא הסביר את פעילותו במילים הבאות: "יתכן שהמריתי את פי ממשלתי, אך ללא זאת הייתי ממרה את דבר האלקים".
(הלל לוין, רשימת סוגיהרה, תל אביב, 1999, עמ' 228–229)


קובה – העיר שוכנת על חוף האוקיינוס השקט סמוך לנמל צ'ורוגה. בתקופת מלחמת העולם השנייה מצאו בה מקלט לפרק זמן מסוים כ- 5000 יהודים.
עד שנת תרצ"ז לא הייתה בקובה קהילה מאורגנת והתגוררו בה עשרים ושמונה יהודים, מיוצאי רוסיה, אשר היטלטלו לשם בעטיה של מלחמת העולם הראשונה. בשנת תרצ"ז, בעקבות חשדות על פעילות חתרנית שהועלו נגד יהודים, הוחלט לארגן את הקהילה כדי להגן על חבריה. עם היווסדה נבנה בית כנסת והוקצה מקום לפעילות חברה ותרבות. בחורף תש"א, כשהחלו להגיע ראשוני הפליטים מליטא, התגייסה הקהילה בלב חם לקליטתם של הבאים. 28 חברי הקהילה הזעירה נחלצו לעזור בכל תחום אפשרי. הוקם ועד שנקרא "יעוקום" לעזרה וסעד לפליטים, שהיה ביטוי לאחווה יהודית אמיתית.
בקומה השנייה בבית הכנסת בקובה חידשה ישיבת "מיר" את סדריה. עם הצטרפותם של תלמידים מישיבת קלצק, קמיניץ, ראדין ואחרות, היה המקום צר מלהכיל אותם ונשכר מבנה גדול על גבעה שהשקיפה לעבר העיר.
כשנודע לגרמנים כי היפנים, בני בריתם, פתחו את שעריהם לפני אלפי פליטים יהודים, החלו במסכת לחצים כבדה שמטרתה הייתה להניא את היפנים מנתינת מקלט ליהודים ולשילוחם של הנמצאים.
פגישה שתדלנית שהתקיימה בין רבנים ומנהיגים יהודים לבין מדינאים יפנים הניבה תוצאות של הבנה, והוסכם להאריך את אשרות השהיה לתקופה נוספת.
במרוצת הזמן, כשנפלה ההחלטה של הממשל היפני לצאת למלחמה נגד ארצות הברית, השתנה היחס לפליטים והופנו אליהם איבה וחשדנות כבני "הגזע הלבן". הממשל היפני הפעיל עליהם לחץ לעזוב את יפן, שנועדה מלכתחילה לשמש תחנת מעבר.
בסוף קיץ תש"א, שבעה חודשים לאחר הגעתם של יהודי ליטא לקובה, נפלה ההחלטה לגרשם לשנחאי, העיר הבינלאומית בסין שהייתה שנים אחדות תחת חסות יפנית, ואוכלוסייתה הורכבה מערב רב של גזעים ולאומים.


עדותו של נחום צבי גוטוירט
קובה (יפן) – אדר תש"א
...אף אחת מן השגרירויות הזרות לא הסכימה להושיט עזרה, נותרה רק הקונסוליה ההולנדית בעיר קובה. הקונסול, אדם בשם דה-ווכט, קבל אותנו בסבר פנים יפות...
כעת החל המרוץ נגד הזמן. הגענו לקונסוליה באחת משעות אחר הצהרים המאוחרות. מיום המחרת היתה הקונסוליה אמורה להסגר לשלשה ימים בשל יום חג הולנדי רשמי.
הקונסול, ממש אחד מחסידי אומות העולם, הסכים לתת בידינו שלש מאות דפים הנושאים את הכותרת "הקונסוליה של הולנד", ואמר: "מלאו בטפסים את פרטי שבעים וארבעה הפליטים ולאחר מכאן בואו לביתי ואני אחתום עליהם". הוא רק ביקש שנחזיר לו את הטפסים הנותרים. נציגי הקהילה היהודית רשמו מיד את השמות בטפסים, בעזרת ה' הספקנו להביא את הטפסים למיניסטריון היפני בזמן...
(לקטו וערכו: א. ברנשטיין, י. פוגרס, י. נווה, הזריחה בפאתי קדם, בני ברק, תשנ"ט, עמ' שפג–שפז)


עדותו של עמנואל רינגלבלום
ורשה – ארכיון עונג שבת
...אני מכיר אידיאליסט כזה [כנוי לפולנים שחירפו את נפשם להצלת יהודים], איש רכבות פולני בשם תיאודור. אספר בקצרה את אשר ראיתי במשך היממה שביליתי בחברתו. זה עתה חזר תיאודור משליחות חיונית בעיר שדה. הוא ביקר במחנה ס.ס., הביא לשם כסף והוראות. בחירוף נפש הגניב משם עסקן ציבור יהודי [מדובר ברינגבלום עצמו, שהוברח על ידי תיאודור ממחנה טראוויניקי]. בוורשה יש לו דירה בקומת קרקע, לדירה מחובר מרתף ובו מסתתרת משפחת אינטליגנטים יהודית. שוער הבית, אנטישמי קנאי, רודף את תיאודור בכל יכולתו. הוא חושד בו שהוא מחביא יהודים. יחד עם שכני הבית הוא עורך חיפוש קולקטיבי בדירה – אך לשווא. לא עולה בידם לגלות את המסתור.
אך השוער טרם ויתר. בקיץ הדלתות פתוחות והוא עוקב אחרי כל הנכנס לביתו של איש הרכבות... לידידנו הארי עוד מכרים יהודיים המסתתרים בפרבר כלשהו. ביום שביליתי בחברתו "נשרפה" דירתם של אלה. תיאודור נוסע אליהם. מוצא עבורם דירה אחרת ומשפחה ארית שתהיה מוכנה להסתירם...
(עמנואל רינגבלום, יומן ורשימות, בתוך יחסי יהודים פולנים, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 280–281)


עדותה של בת שבע שוורץ
טלז
...הלכנו אחריה ללא אומר ודברים עד שהגענו לבית קטן על יד תחנת הרכבת. הגוי הידיד שלה הכניס אותנו לגורן למעלה על התבן. היו לנו סידורים והתפללנו כל הזמן...

אינני זוכרת כמה זמן היינו אצל הגוי הראשון, פתאום הוא נכנס בוכה ומתחנן שנרחם עליו ועל משפחתו ונלך ממנו, שכן שלו עשה גם כמוהו והחביא יהודים, לקחו אותו הרוצחים יחד עם היהודים. מיד מערקע ואנחנו יצאנו משם והלכנו אל גויים אחרים מהמכרים שלה.

זוג זקנים גרו בשכנותם, הבעל שיכור והאשה מרשעת אמיתית שעוד בזמנים הטובים היו מפחדים ממנה, ובימי ראשון נזהרו לא להראות לעיניהם ברחוב. כעת הלכו לדפוק על דלתם מאוחר בלילה בביטחון גמור בה' וללא פחד שיסגירום בידי הגרמנים מבקשי נפשם. הזקן שאל: "מי שם"? ענתה לו סבתא ע"ה: "אנחנו". הדלת נפתחה והן הוכנסו פנימה, הזקנים מסתכלים עליהם מבוהלים מבלי הוציא הגה. כעבור כמה שניות הצליח הזקן להוציא השאלה מפיו בקול רועד: "אתן מבין המתים או החיים?"... ענו: "מהחיים", הוא הצטלב, לא האמין ופחד מהן. לעיניהן התרחש נס, האשה נעשתה פתאום רחמניה והעבירתן על קצה האצבעות לתוך החדר כי מעבר לקיר התאכסנו גרמנים. דיברו בלחש. הזקינה הביאה אוכל: ביצים חלב ולחם, אמרה שהיא יודעת מה מותר ליהודים לאכול ומה אסור. היא הציעה מיטה חמה ונקיה ואמרה כי להישאר אצלם לא יוכלו בגלל בעלה השיכור שיספר זאת בחוץ, ומי יודע אם לא יחליט בעצמו למסרם לגרמנים. בבוקר השכם תעיר אותן ותאמר להן לאיזה כיוון כדאי ללכת מחוץ לעיר, גם תכין צידה לדרך...
לפני עלות השחר העירה אותן והביאה להן גרבי צמר וצעיף חם על הראש וגם כפפות צמר, כמו כן הכינה סל מלא אוכל כשר... גם עצות טובות לדרך הנדודים ציידה אותן: "אם תראו בית של עשירים עם כלבים, אל תגשו אליו, כי מי שלא סבל לא יודע להרגיש את זולתו. אם תראו בית ישן ורעוע, סימן שגרים בו אנשים עניים וטובי לב, הם ירחמו עליכן ויכניסו אתכן". היא נתנה להן מקל ביד לגרש כלבים בדרך...

היה זה ביום הראשון שבו הולך הגוי מרחק רב לכנסיה הקתולית בעיירה הסמוכה אלסיאד, וחוזר משם הביתה בצהרים. בקשה ממנו סבתא ע"ה שהיא רוצה לכתוב מכתב שימסור לכומר שלו, ולאחר מכן בערב, ליל יום ב', יעזבו וילכו...
וכך כתבה לו: אנו שורדות בדרך פלא ככבשה בין שבעים זאבים, אין אנו מבקשות את עזרתך, רק מכיון שנשארנו בחיים שלושה חודשים יותר מכולם, ודאי לא לחינם השאיר אותנו הקב"ה אלא כדי שנספר בעולם מה קרה עם כל אנשי העיר. כתבה לו שמות ותאריכים ואיך חיסלו את היהודים וביקשה ממנו שלאחר המלחמה כאשר ישמע שיש באיזשהו מקום יהודים, ידאג להעביר להם מכתב זה. תרגמה לליטאית את רוב הפרק מתהילים "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע" וכו'.
המכתב היה ארוך מאד, ומסרה אותו לגוי. לפנות ערב חזר מרוצה ומחייך כולו והודיע על ביטול יציאתן. הוא סיפר שהכומר קרא את המכתב והסמיק עוד ועוד עד שפרץ בבכי, ושוב קרא בהתענינות רבה את כל המכתב, ואמר לגוי: הן נשמות קדושות, אסור לך לתת להן ללכת, אתה חייב להחזיק אותן! ונתן לו כמה ככרות לחם וקמח…
קל לכאורה לשער את הרגשת הרווחה של הנרדפות כאשר תחת סכנת מוות הן בטוחות בחסד ה', ובאורח פלא ריחם עליהן אותו כומר ודאג לחייהן...
(בת שבע שוורץ, בעוד לילה, בני ברק, "גנזך קידוש השם", עמ' 60–62, 68–69)


פנחס פיגנבוים מספר:
חורף תש"ג – סווסוב
..."בעיני ראיתי כיצד פולקה מבשלת מידי יום תפוחי אדמה לגדוד שלם..." אמרה זקנה להגנית, "ואני תיפח רוחי אם לא ראיתי את וולדק חוזר מן השדה בשעה שרוב בני האדם כבר מזמן נמים את שנתם..." הוסיפה אחרת.
חרושת שמועות התפתחה אודות הדברים ה"מוזרים" שמתרחשים בביתו של וולדק, דמיון ומציאות התערבו זה בזה ויצרו אווירה מסוכנת מאד.
באחד הערבים הגיע וולדק אל הסוכה תפוס הרהורים. הוא פרש עם אבא לפינה והתלחש עמו שעה ארוכה.
...ובכן איננו יכולים להישאר כאן יותר! זאת אומרת... זה מסוכן מידי עבור וולדק ועבורנו.
וולדק יצר קשר עם סמושניק... סמושניק סידר לנו מסתור זמני באסם... למחרת, כמתוכנן,התבצעה ההעברה.
וולדק הגיע בשעה היעודה. "נצא לדרך, חיים" אמר לאבא וניסה להעלות חיוך מעודד על פניו. "כשהענינים כאן יירגעו, תחזרו", הוסיף, לא לפני שצבט ליידל'ה המבוהל בלחיו ושלח מבט מרגיע אל אמא וברכה.

...השלג התגבר. מעטה דק כבר כיסה את האדמה ואת בגדינו... "אבא", לחש מוטל, "אני אבוא אתך אל וולדק... הוא כבר ימצא רעיון... אין לנו ברירה, אבא", הוסיף בקול מתחנן. ביחד צעדו השניים במורד החורשה, לעבר ביתו של היחיד, שעשוי היה לסייע... כעבור כשעה, כבר היינו כולנו מכווצים בעליית הגג המוכרת, בביתו של וולדק.
כשראה את אבא ומוטל, בגדיהם ספוגי מים ושיניהם נוקשות זו לזו מרוב צינה, חשכו עיניו...
"אין לי מה להציע לך, חיים, אבל גם להישאר כל הלילה בחורשה אי אפשר...".
"ובכן חיים... אמנם, לא עצמתי עין כל הלילה, אבל נדמה לי, שיש רעיון...",
"אתה רואה חיים את הקורות האלו? התכוונתי להוסיף אגף לבית, אבל המלחמה שיבשה לי את התוכניות… חשבתי לבנות בעזרתן אגף ניסתר בתוך האסם עצמו…".

עוד באותו ערב התחיל וולדק בעבודה. הוא העמיד את הקורות וחיברן בזריזות זו לזו. עבור פתח, ניסר ארבע קורות, והסתיר אותו בעזרת מיכל תבואה ענק.
המחבוא היה מושלם. וולדק הטוב, חכך ידיו בהנאה והזמין אותנו לעבור למשכננו החדש בלילה שלאחר מכן.

כסלו תש"ג
באותה עת, החל וולדק לבנות מאחרי ביתו, בונקר של ממש, לאחר שהגה את הרעיון, לא בזבז זמן וניגש ישר לביצוע. היתה לו תכנית מפורטת, עליה דאג לדווח לאבא בביקור לילי שערך אצלנו.
"שלשה מטרים על מטר וחצי... זה יהיה גודל הבונקר", הסביר לאבא, "לא גדול במיוחד, אבל זה המקסימום... בדקתי זאת. יהיה שם מקום לכולכם לשכב או לשבת... שמונים סנטימטרים גובה, לא יאפשרו לכם לעמוד... מה לעשות, חיים, עמוק יותר לא אוכל לחפור. בלילות, אם יתאפשר, תצאו לחלץ את העצמות. אני מקווה שתוך כמה ימים אגמור את העבודה...".
וולדק עבד במהירות. בלילות, לאחר שסיים את שיגרת יומו היה יוצא מן הדלת האחורית בביתו, אל מתחת לסככה, ששמשה לו מסתור, וחופר משך שעות. את בעיית האדמה שהוצאה מן הבור המתרחב, פתר בדרך מקורית.
...העבודה התקדמה בקצב משביע רצון. כשהגיעה החפירה לגודל המתוכנן, ניגש וולדק למלאכת הכיסוי. הוא נטל קורות ארוכות והניחן על פתח הבונקר, מעליהן פיזר אדמה...
למחרת הגיע וולדק להזמין אותנו אל ה"דירה" החדשה. הוא נראה נינוח ומרוצה.

...ברכה לא נתייסרה זמן רב. שבוע עבר מיום שנתגלתה מחלתה עד שהשיבה נשמתה לבורא עולם... דרך העולם היא שהמת, ימצא מנוחה בקבר והחי יתן אל לבו...
אבא הגה בדרך בה תתבצע הקבורה. "אני זקוק לארון קבורה". "אבל אבא", אמרתי בהפתעה, "ארון קבורה בזמנים כאלה??? מנין??? הלוואי שנצליח לקבור אותה בשלום". אך אבא לא ויתר... "ארון קבורה..." אמר [וולדק] בהדגשה מששמע על הבעיה החדשה, וגרד בפדחתו במבוכה, לפתע ניצתו שתי עיניו, והוא הכריז בביטחון: "יהיה ארון!".
"איך"? שאלנו. "אפרק אחד ממיכלי התבואה, והרי קרשים להכנת ארון".
מניין רוחב הלב הזה...? חשבתי. מיכל תבואה, היה שווה טבין ותקילין. המיכל נועד לשמר את התבואה בטריותה חודשים ארוכים. היתה זו מחווה אצילית במיוחד מצד וולדק לתרום מיכל לצורכי קבורה... "חבל לפרק מיכל יקר" אמר אבא... "חבל על מי שמת!" ענה וולדק מיניה וביה, והחל במלאכת הרכבת הארון בלי שהיות...

חורף 1943
..."היום, העמקתי מעט לתוך היער", סיפר וולדק, "חיפשתי עצים מסוג שגדל רק בפנים... במקום עצים מצאתי שמונה יהודים...".
"היה נדמה לי שאני שומע קולות של אנשים", המשיך וולדק לספר. "התקרבתי בשקט לכיוון ממנו עלו הקולות ואז, גיליתי אותם מאחורי קבוצת שיחים. כשראו אותי, כל כך נבהלו. אף פעם לא ראיתי בני אדם במצב כזה. הם נראו כמו שלדים...
"לא הבטחתי להם דבר, חיים", המשיך לספר, "אתה יודע כמוני עד כמה המצב כאן עדין ומסוכן... חזרתי הביתה, אבל העיניים שלהם רודפות אותי...
"אני אעודד את וולדק לעזור להם". אמר אבא לבסוף. אסור להפקיר יהודים...
כעבור שבוע שב אלינו וולדק ובפיו דרישת שלום מהיהודים שביער. "הם נראים גרוע עוד יותר"... "נתתי להם מעט מזון והבטחתי לבדוק אפשרות להסתיר אותם".
למחרת סמוך לחצות הלילה, החל וולדק בחפירת הבונקר עבור היהודים שמצא ביער. וולדק עבד כמטורף. זיעה כיסתה את גופו.
"מאיזה חומר קורץ האיש הזה...", שאלתי את עצמי.
"כיצד אינך חושש, וולדק?... "מה זה משנה… מה כבר יזיק אם אעזור לעוד כמה אנשים...?".
(רבקה דויטש [פייגנבוים], תקוות השני, ירושלים, תשס"ב, עמ' 99–100, 103–104, 108–109, 114–116, 125–127)


רות ציפריס
ורשה – 1944
...בסוף ינואר 1944 שוחררה סוף סוף מהכלא, בעזרת שוחד שמן, הגברת מארגון העזרה לילדים יהודים, האשה מסרה לי את כתובתה של אוה, ומיד נסעתי לשם. אווה התגוררה בווילה קטנה במוקוטוב, בקומה הראשונה גרה מריה עם בתה בת התשע עשרה, ואצלה היתה אמורה אוה להימצא.
בלב רועד הצגתי את עצמי בפני גב' מריה, וכשהסתכלתי בפנים האמיצות, הנעימות והטובות, הבנתי מיד שאווה שלי שוב הצליחה. גברת מריה היתה אשה איטליגנטית ונמרצת. בעלה שהיה סופר ובעל תואר במשפטים, היה במחנה ריכוז של קצינים פולנים.
אוה נראתה מצויין, ולשאלתי איך היא מרגישה והאם ברצונה לחזור אלי, ענתה "לא, כאן אצל דודה מריה טוב לי מאד".
הגברת מריה השיגה עבור אוה תעודת לידה על שמה, שם אותו נשאה אוה מכאן ואילך. לפי התעודה נולדה אוה בלבוב, היא בתו של גיסה של הגברת מריה... באותו זמן נכבשה כבר לבוב על ידי הרוסים, ולפיכך אי אפשר היה להוכיח את אמיתות התעודה.
...הייתי באה לגברת מריה פעם בשבוע, ואט אט הכרתי את מנהגי הבית וסודותיו. בעגלת ילדים שכב יורוש הקטן, ונאמר לי שזה שאר בשר רחוק, אחר כך הכרתי שתי נערות בנות 14 ו- 12 שהיו בבית, גם הן שארות בשר רחוקות ועזובות. די היה להתבונן בהן כדי להבין מיד שכנראה הן שארות בשר שלי. המשרתת בבית היתה בחורה צעירה מאותו הסוג, היתה גם מטפלת צעירה...
(רות ציפריס, אל מול האבדון, תל אביב, 1955, עמ' 139)


בודפשט – בירת הונגריה ממוקמת על שתי גדות הדנובה. בין שתי מלחמות העולם מנתה אוכלוסייתה היהודית כ- 200,000 איש, אשר היו 44% מתושביה היהודים של המדינה. עם הצטרפותה של הונגריה למלחמה לצד גרמניה סבלו יהודי העיר מצעדי דיכוי כלכליים ומשרשרת חוקים אנטי יהודיים.
במרץ 1944, משנכבשה הונגריה בידי הגרמנים, חלה החמרה במצב. גל הגירושים הראשון מאפריל – מאי 1944 פגע בעיקר ביהודים שהתגוררו בערי השדה. אלפים מיהודי בודפשט שניסו להתחמק משילוחים קיבלו תעודות חסות של מדינות ניטרליות, ורבים מצאו מקלט בבתים מוגנים בחסות נציגויות זרות. משעלתה לשלטון באוקטובר 1944 המפלגה הפשיסטית "צלב החץ", נרצחו על גדות הדנובה 10,000–20,000 יהודים. 70,000 גורשו והוצעדו ברגל לעבר הגבול האוסטרי.
בינואר 1945 שחררו הסובייטים את בודפשט. בגטו שרדו כ- 70,000 יהודים, חלקם כאלה שמצאו הגנה בחסות דיפלומטית או מצאו מסתור באופנים אחרים.


עדותו של מנוס דיאמנט
בודפשט – 1944
...לפתע צצו מאי שם שני שוטרים הונגריים. "תעודות!" פקדו בקול רם. כהרף עין הסתרתי את הפתק בידי השנייה. הוצאתי את תעודתי מן הכיס והראיתיה לשוטרים. עוד השוטרים בודקים את תעודתי ומנהלים ביניהם שיחה בהונגרית, עצרה לידינו מכונית שחורה, שעליה התנוסס דגלון של מדינה זרה. גבר לבוש חליפה הדורה שאל: "מה קורה כאן?" באנגלית בעלת מבטא זר. השוטרים הזדקפו מיד והצדיעו: "שום דבר, רק ביקורת שיגרתית".
הגבר בהיר השיער יצא מן המכונית והציג תעודה בפני השוטרים. הללו הצדיעו לו והחזירו לו את תעודתו.
הגבר הזה דחף אותי בתנועה קלה לתוך מכונית השרד. הייתי מוכה הלם. "אתה מבין גרמנית?" שאל אותי. הסברתי לו בגרמנית שאני פליט פולני שמצא מקלט בהונגריה.
"הפעם היה לך מזל. אתה צריך להישמר לנפשך". לחצתי את ידו והצגתי את עצמי. סיפרתי לו על הקבוצה שלנו. "אתם אנשים אמיצים", לחץ את ידי בחוזקה...
"כבוד הוא לי להציל אדם כמוך. מסתבר שאנחנו עוסקים באותו התחום, קולגות".
לאחר נסיעה קצרה, נעצרה המכונית ברחוב צדדי. "צא ולך מכאן מהר ככל שתוכל". אמר ותחב שטר של חמישים דולר בכפי... כשהגעתי לפינת אחד הרחובות הסמוכים, הוצאתי את הכרטיס שנתן לי וקראתי את שמו: "ראול ולנברג". מרחוק ראיתי בניין מפואר שדגל שוודיה מתנוסס עליו.
לימים, פניתי אליו, אל ראול ולנברג, לקבלת כתבי חסות לנוער הציוני בהונגריה ולהוריה של מגדה. חברתי מגדה ואני התקבלנו תמיד בסבר פנים יפות. הפכתי לבן בית אצלו בשגרירות. (מנוס דיאמנט, המשימה – אייכמן, תל אביב, תשס"ד, עמ' 228–229)


מכתבו של הרב שמואל אליהו אורלינסקי
כאחד מבין מקבלי הויזות לקורסאו [...] הרגשתי חובה לעצמי לכתוב אליך מכתבי זה. אנו מהתלמידים של ישיבת מיר המפורסמת שהתקיימה בפולניה יותר ממאה שנים, ההשגחה העליונה החליטה להשאיר כמעט את כל התלמידים של התקופה מלפני פרוץ מלחמת העולם האחרונה, וכעת נמצאת ישיבת מיר אחת בניו-יורק ואחת בירושלים. ההשגחה הובילה אותנו – מאירופה דרך סיביר והמזרח הרחוק – בדרכים בלתי טבעיים, מלאי סבל ומתח, ושלחה לפנינו אישים שונים ואלמוניים לעזור לנו לעבור את הדרך הזאת ולהנצל.[...]

דע לך! הודות יושרך ורצונך הטוב, ובמקרים רבים בחוכמתך ותושייתך, עזרת להרחיק ולהציל מהאש הגדול, מאות רבות של נפשות, ובתוכם הקבוצה שלי שמנתה כמה מאות אנשים.[...] ורובם המכריע מאיתנו הם עכשיו מנהיגים רוחניים עם אלפי תלמידים בארה"ב וקנדה. בישראל נמצאים כמה עשרות עם משפחותיהם, וכמעט כולם עומדים בראש הישיבות הכי גדולות... אין אצלנו ספק, שקבוצת ישיבת מיר נשארו בחיים, כדי למלאות תפקידים רוחניים, דהיינו לפתח או להקים מוסדות תורה חדשים, ולהפיץ בחברה את האידיאלים של מונותאיזם [אמונה בקל אחד] וצדק סוציאלי אמיתי, כפי שנצטוינו מה' על ידי ספר הספרים והתלמוד, ונמשיך בעזרת השם יחד עם שאר בני ישראל, במשימה היהודית ההיסטורית של הפצת אור התורה בעולם, עד שנזכה לתקופה ש"לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדון עוד מלחמה" (מיכה ד, ג).
הרבה שמחה וסיפוק נפשי, תרגישו בוודאי, אתה וחבריך בעובדה הזאת; שבמעשיכם לא רק שגרמתם לקיומם הפיזי, של אלפי נפשות בעולם – אלא שאתם גם הגורמים ליצירותיהם הרוחניים ונצחיים של מאות אישים בעם ישראל. הנני מעביר אליך את תוכן מכתבי בשפה עברית עתיקה – במעטפה ובול ירושלים, המסמלים וממחישים שארית הפליטה של עמנו... אני שולח כל זה אליך, למזכרת וכביטוי – שיש לך חלק בזה. תבלה בנעימים עם משפחתך, שארית חייכם, אין ספק שזכאים אתה וחברך, עם המדינה שייצגתם אותה, להירשם בדף ההיסטוריה של עמנו.
(ארכיון "יד ושם", 3038. 03)


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016