חודש ניסן תשס"ז - השואה בתוניס
עדות ערב מלחמת העולם השנייה היו בתוניסיה כ-85,000 יהודים. למעלה מ-60% מהם חיו בעיר הבירה תוניס, והאחרים התרכזו בשלוש ערים אחרות. עם כינונו של משטר וישי בצפון אפריקה ביולי 1940 הופלו לרעה יהודי תוניסיה, כמו יהודי המגרב האחרים, כתוצאה מהמדיניות הגזענית ומהתקנות שהוצאו נגדם. ב-9 בנובמבר 1942 נכנסו כוחות צבא גרמניים ואיטלקיים לתוניסיה. מטרת הכיבוש הייתה למנוע את התקדמות בנות הברית גם לעבר תוניסיה. יהודי תוניסיה הם היחידים מיהודי המגרב שסבלו במשך שישה חודשים משלטון נאצי ישיר.
זכורה לי היטב התהלוכה שיצאה מבית הספר התיכון [...] ללא הבדל מעמד או גיל, רבנים, שמשים, בני טובים, אנשי עמך, כולנו בשורה ארוכה, עם פנים קודרים, תחת משמר כבד של חיילים גרמנים, מפלסים לנו דרך בין אמהות, אחיות רעיות עם תינוקות בזרועותיהן מתייפחות [...] אלו שלא נלקחו, לא פסקו מלבקר בבתי הכנסת ולא פסקו מלהתפלל ולצום. גם נשים שלא ידעו להתפלל התענו במשך יום שלם, צמו, ולא פתחו פה. זאת לשם תענית על גורל מר שנפל על יקיריהם. [שמשון צרפתי, תוניס "אל כדרה", עמ' 143–146]
מחנות עבודה וריכוז התקיימו במהלך מלחמת העולם השנייה לא רק באירופה אלא גם בתוניסיה. קרוב ל-5,000 יהודים תוניסאים נכלאו בכ-32 מחנות לעבודת כפייה שהיו מפוזרים ברחבי תוניסיה, במחצית הראשונה של שנת תש"ג (נובמבר 1942 עד אפריל 1943). שני הגדולים והקשים שבהם היו המחנות ביזרט ומאטר, שהיו בשליטה גרמנית ונוהלו בידי אנשי ס"ס. עשרות יהודים נספו במחנות ממחלות, מעבודה קשה, מיריות השומרים ומהפצצות בעלות הברית. על אף ההבדלים הרבים שבין המחנות הללו למחנות העבודה והריכוז האימתניים שבשטחי הרייך השלישי ופולין היו קיימים קווי דמיון אחדים באופי המשטר ששרר במחנות. שמעון צרפתי מהעיר תוניס מתאר את שהתחולל במחנה ביזרט:
עבדנו ללא הרף גם בשבת ואפילו במזג האוויר הגרוע ביותר, בגשם וברפש. אבוי למי שהפסיק לרגע את עבודתו. לחלש שלא יכול היה למלא את המכסה, או לשאת פצצות כבדות על כתפיו לעמדות שבגבעות, מכות קשות היו מנת חלקו: בעיטות, יריקות בפנים, סטירות וקללות. אבוי למי שניסה לסייע או לתמוך באחד מרעיו שכוחו תשש. הוא היה מקבל נזיפות וחבטות מקת הרובה של החייל הגרמני המשגיח. העצורים היהודים, שהגיעו לבושים בחליפותיהם, הפכו במרוצת הזמן לצוענים עם בגדים קרועים מלוכלכים ומלאים... כינים לרוב. רבים מהם חלו ונפטרו עקב המחלות והטיפול המוזנח.
[שמשון צרפתי, תוניס "אל כדרה", עמ' 145–146]
גם במחנות הללו היה תפקיד חשוב מאין כמוהו לרעות, לעזרה ההדדית ולשמירה על מה שניתן מהמסורת הדתית. הללו נתנו הרגשה של שותפות גורל ושל המשכיות החיים הנורמליים, וסיפקו רגעי התעלות מעבר לחיי המאמץ הסיזיפיים. היטיב לתאר זאת דן אפרת מהעיר תוניס, שנשלח למחנה סאף סאף הסמוך למאטר:
על מה שקרה באירופה לא יכולתי לדעת. ידעתי שהנאצים מאוד מסוכנים לעם היהודי, אבל מחנות ריכוז לא ידענו. באחד המסעות כשלקחו אותנו לעבוד בחפירות, זכור לי שאחד המלווים היה חייל גרמני מתנשא, אינטיליגנט אבל רשע.
הוא הלך לידי, ואני לא יודע איך התפתחה בינינו שיחה. אני אמרתי לו "איזה חיים קשים פה, כמה זמן זה עוד יימשך". הוא אמר לי מה אתם מתלוננים, פה זה גן עדן בשבילכם חכו מה שמחכה לכם [...] בסוף אנחנו ניקח אתכם לאירופה ותגיעו למקומות הרבה יותר קשים. אני רק לפני שבועיים הייתי בקבוצה של חיילים. העמדנו יהודים כמוכם בשורה עם אתים. הם חפרו בורות ואחר כך ירינו בהם [...] אני הסתכלתי עליו בחוסר אמון כי חשבתי שהוא רוצה להפחיד אותי. אבל הוא אמר את זה. וזה נשאר אצלי בזיכרון וחזר אלי שנים לאחר מכן.
[עדות דן אפרתי, ארכיון יד ושם, 575/V.T] הדפסה
זכורה לי היטב התהלוכה שיצאה מבית הספר התיכון [...] ללא הבדל מעמד או גיל, רבנים, שמשים, בני טובים, אנשי עמך, כולנו בשורה ארוכה, עם פנים קודרים, תחת משמר כבד של חיילים גרמנים, מפלסים לנו דרך בין אמהות, אחיות רעיות עם תינוקות בזרועותיהן מתייפחות [...] אלו שלא נלקחו, לא פסקו מלבקר בבתי הכנסת ולא פסקו מלהתפלל ולצום. גם נשים שלא ידעו להתפלל התענו במשך יום שלם, צמו, ולא פתחו פה. זאת לשם תענית על גורל מר שנפל על יקיריהם. [שמשון צרפתי, תוניס "אל כדרה", עמ' 143–146]
מחנות עבודה וריכוז התקיימו במהלך מלחמת העולם השנייה לא רק באירופה אלא גם בתוניסיה. קרוב ל-5,000 יהודים תוניסאים נכלאו בכ-32 מחנות לעבודת כפייה שהיו מפוזרים ברחבי תוניסיה, במחצית הראשונה של שנת תש"ג (נובמבר 1942 עד אפריל 1943). שני הגדולים והקשים שבהם היו המחנות ביזרט ומאטר, שהיו בשליטה גרמנית ונוהלו בידי אנשי ס"ס. עשרות יהודים נספו במחנות ממחלות, מעבודה קשה, מיריות השומרים ומהפצצות בעלות הברית. על אף ההבדלים הרבים שבין המחנות הללו למחנות העבודה והריכוז האימתניים שבשטחי הרייך השלישי ופולין היו קיימים קווי דמיון אחדים באופי המשטר ששרר במחנות. שמעון צרפתי מהעיר תוניס מתאר את שהתחולל במחנה ביזרט:
עבדנו ללא הרף גם בשבת ואפילו במזג האוויר הגרוע ביותר, בגשם וברפש. אבוי למי שהפסיק לרגע את עבודתו. לחלש שלא יכול היה למלא את המכסה, או לשאת פצצות כבדות על כתפיו לעמדות שבגבעות, מכות קשות היו מנת חלקו: בעיטות, יריקות בפנים, סטירות וקללות. אבוי למי שניסה לסייע או לתמוך באחד מרעיו שכוחו תשש. הוא היה מקבל נזיפות וחבטות מקת הרובה של החייל הגרמני המשגיח. העצורים היהודים, שהגיעו לבושים בחליפותיהם, הפכו במרוצת הזמן לצוענים עם בגדים קרועים מלוכלכים ומלאים... כינים לרוב. רבים מהם חלו ונפטרו עקב המחלות והטיפול המוזנח.
[שמשון צרפתי, תוניס "אל כדרה", עמ' 145–146]
גם במחנות הללו היה תפקיד חשוב מאין כמוהו לרעות, לעזרה ההדדית ולשמירה על מה שניתן מהמסורת הדתית. הללו נתנו הרגשה של שותפות גורל ושל המשכיות החיים הנורמליים, וסיפקו רגעי התעלות מעבר לחיי המאמץ הסיזיפיים. היטיב לתאר זאת דן אפרת מהעיר תוניס, שנשלח למחנה סאף סאף הסמוך למאטר:
על מה שקרה באירופה לא יכולתי לדעת. ידעתי שהנאצים מאוד מסוכנים לעם היהודי, אבל מחנות ריכוז לא ידענו. באחד המסעות כשלקחו אותנו לעבוד בחפירות, זכור לי שאחד המלווים היה חייל גרמני מתנשא, אינטיליגנט אבל רשע.
הוא הלך לידי, ואני לא יודע איך התפתחה בינינו שיחה. אני אמרתי לו "איזה חיים קשים פה, כמה זמן זה עוד יימשך". הוא אמר לי מה אתם מתלוננים, פה זה גן עדן בשבילכם חכו מה שמחכה לכם [...] בסוף אנחנו ניקח אתכם לאירופה ותגיעו למקומות הרבה יותר קשים. אני רק לפני שבועיים הייתי בקבוצה של חיילים. העמדנו יהודים כמוכם בשורה עם אתים. הם חפרו בורות ואחר כך ירינו בהם [...] אני הסתכלתי עליו בחוסר אמון כי חשבתי שהוא רוצה להפחיד אותי. אבל הוא אמר את זה. וזה נשאר אצלי בזיכרון וחזר אלי שנים לאחר מכן.
[עדות דן אפרתי, ארכיון יד ושם, 575/V.T] הדפסה
