תחקיר החודש

עדות
לימוד תורה במחנות

---

באחד הימים השגיח דוד וייס ממחנה וולפסבורג כי נייר העטיפה של הכריך, בו סעד זקיף את ליבו, היה למעשה דף מתוך "שולחן ערוך" אורח חיים. הדף, מלא כתמי שומן, עסק בהלכות פסח:

בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר, בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיני התחננתי בפניו שיתן לי את ה'בלעטל', את הדף. בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. [...] הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף ואני לקחתי אותו אל המחנה. באותם ימי ראשון שבהם היינו משוחררים, הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר בין המחנה ובין מעשיהם של יהודים במהלך ההיסטוריה. [...] הדף הפך למוקד כינוס. השתוקקנו ללמוד בו כאשר היה לנו זמן פנוי, אפילו יותר משהשתוקקנו לתפילין. הדף, שחלקים ממנו היה עלינו לפענח בגלל שהשומן הפך כמה אותיות לבלתי קריאות בלע את תשומת לבנו. רוב אלו שבאו לשמוע לא הבינו את הנושא, אולם זה לא שינה. כולם תפסו את החשיבות הסמלית של הדף.

[דוד הלבני, כעלה לא נדף, עמ' 56–57]


אלי ויזל, שהיה אסיר במחנה אושוויץ, סיפר על חוויית לימוד התורה של נער שלא ידע בעל פה קטעים מתוך ספרות ההלכה, וגם לא היו בנמצא אצלו ספרים או קטעי ספרים תורניים:

היה לי מזל, אם יסולח לי על הביטוי הזה – שראש ישיבה לשעבר בגליציה היה עמיתי לקבוצת העבודה. אני רואה אותנו עכשיו, נושאים שקי מלט או אבנים גדולות, דוחפים מריצות מלאות חול או טיט, וכל אותו זמן לומדים הלכה מהמשנה או דף גמרא. חברי ידע הכול בעל פה, ותודות לו הצלחנו להימלט. הלכנו לרבי חנינא בן דוסא וביקשנו ממנו להתפלל עלינו. פנינו אל ריש לקיש. האם יסכים להפעיל את כוחו ההרקוליאני כדי לשחרר אותנו? שוטטנו במשעולי פומבדיתא ובהרי הגליל. הקשבתי לחכמים שהתווכחו אם יש לומר שמע ישראל בעמידה או בשכיבה.

[אלי ויזל, כל הנחלים הולכים אל הים, עמ' 82]


מן הצד השני סיפר הרב יהושע גרינוולד מחוסט על יזמתו שלו במחנה העבודה מעלק באוסטריה:

ואני הדל השתדלתי תמיד לחזק בינינו הבטחון בשמו ית' ובכל פעם כאשר שבנו מן העבודה ישבנו על הרצפה במסיבה ודיברנו דברי תורה וחיזוק האמונה וסיפורי צדיקים, ולמדנו משניות בע"פ, והי' בזה ממש הצלת נפשות, כי ראינו בעינינו יום יום כי אלה שנפלו ברשת היאוש לא יכלו לעמוד רק ימים אחדים. ועד היום הרבה מהם מחזיקים לי טובה בעד זה.

מצוטט ממאגר מידע "קורות השואה במבואות לספרות הרבנית" בהפקת המרכז לחקר השואה – מכללה ירושלים. מתוך: הרב יהושע גרינוואלד, חסד יהושע, עין דמעה.


כן סיפר הרב חיים אלתר ראטה על מסירותו של אביו ללימוד התורה, בהיותם במחנה אושוויץ:

גם כאשר הגענו לאושוויץ היה לומד בכל הזדמנות שהיה הדבר בגדר האפשרי, וכמובן למד בע"פ. היה לומד בעצמו או יחד עם אחי משה שמעון. אחר כך מצא במחנה פה ושם כמה דפים גמרא ממסכת סנהדרין. בכל יום בדרך הליכתו לעבודה ובחזרה היה לומד, ואפילו בתוך העבודה כשהיה לו זמן פנוי למד עם יהודי אחד שהיה עמו באותה קבוצה. בימים שלא עבדו או כשעבדו חצי יום (בדרך כלל היה לנו פעם בשבועיים יום חפשי) הייתי מחוייב לבוא אליו ללמוד (אני עבדתי בעבודה אחרת, ומקומי היה בבלוק אחר בקצה השני של המחנה). אחרי המלחמה סיפר לי יהודי אחד שהיה עמנו באושוויץ, שפעם היה נוכח כאשר אחרתי לבוא לשיעור ואבא גער בי וסטר על לחיי – שם, בתוך אושוויץ – משום שלא באתי בזמן ללימוד גמרא. אותו יהודי עמד שם וקנא בי שיש לי עוד בעולם מי שיתן לי סטירה על ביטול-תורה.

מצוטט ממאגר מידע "קורות השואה במבואות לספרות הרבנית" בהפקת המרכז לחקר השואה – מכללה ירושלים. מתוך: הרב חיים אלתר ראטה, ארבעה ספרים נפתחים, תולדותם לבית אבותם.


הדפסה