תחקיר החודש

עדות
מחנות אושוויץ, גלזנברג וזומדרה שע"י וויימר שבגרמניה.

---

לפי לוח המחנה נחשבה השבת ליום רגיל של עבודת-כפייה, ממש כמו שאר הימים במחנה. ואולם, היו יהודים מאמינים שעל אף שהיו משועבדים כמו כולם הצליחו לקדש רגעים אחדים של היום האפרורי והמדכדך, אם באמירת קידוש על שתי פרוסות לחם תפל שעלה בידם לחסוך, אם באלתור נר של שבת ובהדלקה מחתרתית ואם בשינויים סמליים באופן העבודה שנאסרה בשבת:

במשך כל ימי נדודינו המעונים השתדלנו תמיד לקיים מצוות הדלקת נרות שבת ויו"ט. יש ותפוח אדמה נקוב שמילאנו אותו במארגארין ופתילת סמרטוט בתוכו שימש לנו נר שבת בחשכת דלותנו. כשעבדנו בבית חרושת לנשק, הבאנו ממקום עבודתנו ברגים ויצקנו לתוכם שמן שנועד לניקוי מכונות, וככה הדלקנו נר של שבת. [...] כשרון הנשים להמציא שמן ופתילות להדלקת נרות היה כמעיין המתגבר. בכל זאת היו עתים שלא הייתה שום אפשרות להשיג נרות. אז הדליקו נרות של שבת באופן סמלי. [...] בנובמבר שנת 1944 בליל שבת חשוך ומעורפל, הלכנו חמישה חמישה בשורות, כנהוג, לעבודת לילה של שתים עשרה שעות. מרות נפש הלכנו במלבושינו הקרועים, דרך קילומטרים של רפש וטיט, לבית החרושת של נשק. פתאום פתחה שכנתי מתת קרפטיה ואמרה "עכשיו הדלקתי נר של שבת". הקשבתי בתימהון לדבריה. "הבטתי על שתי נורות החשמל ובירכתי עליהן" – הוסיפה.

[נעמי וינקלר, "מנהגי ישראל במחנות המוות לנשים", זכור, י (תשמ"ט), עמ' 69]





הדפסה