תחקיר החודש

עדות
תפילה וסעודת שבת - אושוויץ 1944

---

יום שבת בבירקנאו. כרגיל קיבלנו בצהרים מרק בקערה משותפת ולפנות ערב קיבלנו פרוסת לחם לאיש. ביום הששי בערב, כלומר בליל שבת, נהגתי לקדש על חצי פרוסה ואכלתי אותה כסעודת שבת, ואת חציה השני של הפרוסה החבאתי מתחת לזרועי; אתה ישנתי ואתה רצתי בטרם אור בוקר "לחבורת החימום". התחלתי להתפלל שחרית של שבת. לצדי עמד יהודי מבוגר ממני, הוא חש שאני ממלמל וממלמל… ופלט לעצמו בקול שיגיע לאוזני "צעיר כזה וכבר מדבר לעצמו, המסכן"! כשסיימתי חלק מהתפילה עניתי לו "אתה טועה אדוני, לא עם עצמי דברתי, התפללתי! שבת היום"! "מה"?! נדהם היהודי, "שבת היום והתפללת"! זרם דמעות פרץ מעיניו והציף את פניו. הוא תפס אותי בשתי ידיו וקרא "יהודי יקר! זה עשרים שנה לא התפללתי ולא שמרתי שבת, בקשה לי אליך מעומק לבי ונשמתי, אם יש את נפשך להמשיך בתפילה, אנא ממך, אמור אותה בקול רם יותר, כך שאוכל גם אני לומר אחריך כמה מילים קדושות בפי אני". המשכתי בתפילתי והוא חזר אחרי על כל מלה בחרדת קודש.

הוצאתי את פרוסת הלחם מתחת זרועי, קידשתי על הפת, וברכתי ברכת "המוציא לחם מן הארץ". פרסתי אותה לשני חלקים, חלק אחד שמתי בפי – כדין, ואת החלק השני מסרתי לידידי החדש. הוא סירב לקבלה מידי, ואמר: "מן הפרוסה שקיבלנו אתמול, שיירת להיום ואתה רוצה להתחלק אתי? – מה אני בעיניך, רוצח? שודד? אכול אתה וה' יצילך מכל רע"! הפצרתי בו והתחננתי לפניו שהוא יאכל מהפת של קידוש, כי בשבילי זה דבר גדול, לקדש ולאכול "סעודת שבת" עם עוד יהודי יחדיו. עלינו לקדש שם שמים ברבים במקום הארור הזה! לבסוף נענה לי, וסעדנו יחדיו. חשתי שכוחות חדשים זורמים בי, נפשית ופיסית! כמות המזון לא מלאה פה תפקיד כלשהו. נפשי התרוממה מעל כל הסובב אותנו בעולם המטורף, בכף הקלע של אשמדאי. במ"ט שערי טומאה זכינו להגיע על כנפי השבת לשורות "מלאכי עליון"! היו אלה רגעים של התפשטות מכל גשמיות, חיי נצח, "מעין עולם הבא" מוחשי. לא נותר לנו אלא לברך את שמו הגדול והנורא.

[יעקב קריגר, חייתני, כפר הרא"ה תשס"א, עמ' 158]


הדפסה