תחקיר החודש

מן המחקר
על פי מאמרה של אסתר פרבשטיין
מתוך "בסתר רעם", ירושלים, תשס"ב עמ' 372-337

תפילה לעני - על תפילות ומתפללים
….התפילה שיח המתפלל עם קונו, פניה כפני האמונה, ועל כן סיפורן של התפילות בימי השואה הוא סיפורה של האמונה בשעת מצוק, ב"לילות"….
…פנים שונות לה לתפילה באותם ימים. היו שגילו דווקא אז מחדש את התמיכה שמעניקה התפילה כאחיזה בבורא, "כגמול עלי אמו". אך היו גם מצבים של אלם, העדר היכולת להתפלל, כתוצאה של אילוצים חיצוניים וכחלק משבירת ה"אני". הטלטול בין שני הקטבים הללו - הוא אחד ממאפיניה של התקופה.

האלם: שערי לשון ננעלו
האלם, אובדן היכולת להתפלל, היה בראש ובראשונה תולדה של השבר האישי והאבל התהומי נוכח הסבל והשכול…. אברהם שדיאור שהיה כנער באושוויץ, מתאר: "קשה היה לראות אנשים שהתערערה אמונתם, ושנותרו ללא יכולת להאמין במשהו. נמצאו גם אנשים אשר התפללו. הם אמרו, כנראה, את קטעי התפילה שזכרו. לאלה היה טוב יותר, כי נותרה אמונה בליבם שמשהו עשוי להשתנות, ושעדיין יש דין ויש דיין. אבי משך אותי לקבוצה של האנשים אשר התפללו, ופתאם גיליתי ששכחתי להתפלל, שנעלמו ממני מלות "שמע ישראל". אני, אשר מאז היותי ילד קטן ידעתי בעל פה את כל התפילות…. אמרתי לאבא: 'אני רוצה להתפלל', והוא השיב: 'התפלל כפי שאתה יכול, תפילה שבלב, תפילה שאתה מרגיש שאתה יכול לומר'….
קושי אחר נוצר אצל אלו אשר לאור המציאות החדשה תהו על משמעותם של קטעים מסוימים בתפילה, ונתקשו להמשיך בתפילה כשגרתה מתוך ספק האם לומר אותם בלא הבנה…. 'כיצד ניתן להמשיך ולומר "אשרינו" בגטו? שאל יהודי. "אני מתפלל במלוא כוונת הלב: 'אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתינו', ואינני יכול להמשיך. מבין אני פירוש המילים, והדיהן נשמעים מגוחכים…. אולם, לא רק משמעות המילים היוותה מעצור. ככל שהחריף הסבל היו גם כאלו שנשברו והפסיקו להתפלל, מתוך הרגשה שתפילתם אינה נענית עוד, או מתוך שברונם הכללי.
בין המנהיגים שבקשו לאמץ את הלב בתפילה היה הרבי מפיסצנה בגטו וורשה. העיסוק בתפילה בדרשותיו הוא בולט, וניתן להבינו גם בשל מרכזיותה של התפילה בחסידות. הרבי דן בכך בפרקי זמן שונים ומנקודות מבט שונות, לא אחת מתוך דאגה לרפיון בתפילה. בדרשה שנשא הרבי בימי המעבר לגטו, בחורף 1940, אמר: "צריכים להתפלל אליו יתברך שירחם עלינו ויגאלנו תיכף ומיד, אבל אם חס ושלום נמשך עוד שבוע ועוד חודש, אין רשאים שיפול רוחנו בנו, ומכל שכן שחס ושלום לא יעלה שמץ של הרהור ופגם באמונה"…

סגירת "מקדשי מעט"
…בשעה בה נזקקה התפילה האישית לתמיכתה של תפילת הציבור, כוונה יד הצורר היישר אל ליבה של תפילה זו, אל בתי הכנסת. ליל הבדולח, הארוע הראשון שציין את התפרצות הנאציזם האלים, היה סופם הטרגי של מאות בתי כנסת בגרמניה, שהוקמו במשך מאות שנים, והיו עדים לשעות של תפילה וקירבת אלוקים, לתלאות הקהילה ולשמחותיה. ספרי תורה שהיו בבת העין של הקהילה, פרוכות ותשמישי קדושה, ספרי קודש ורישומי הקהילה - כל אלו עלו בלהבות באותו לילה. בקהילות מסוימות בגרמניה לא נותר מניין לתפילה בציבור….ליל הבדולח בגרמניה לא היה חד פעמי: הוא היה פתיח למאות אירועים כאלו ברחבי אירופה… גם בתי הכנסת אשר נשארו על עומדם, נסגרו ושימשו בדרך כלל לצרכי הממשל הגרמני או כמשכן לפליטים שגורשו מביתם…
….לאט לאט שבו היהודים איש למניינו, כשהם מוצאים תחליפים לחלק מבתי הכנסת. אולם, בחודשים הבאים נהגו הגרמנים במדיניות של בלבול ואי עקביות. כך, לאחר כיבוש פולין, נאסרו תפילות בציבור ברחבי ה'גנרל גוברמן'(פולין המרכזית, בה רוכזו רוב היהודים), אך כשנה לאחר מכן הותרו בשבת ובמועדים מסוימים בהיתר זמני ומקומי. לעומת זאת, היו מקומות בפולין בהם הרשו מפקדים מקומיים לקיים תפילות בבתי הכנסת עד לשילוחים…. …בהקשר זה עולה השאלה מדוע איפשרו הנאצים בגטאות שונים התכנסויות לתפילה, או העלימו עין מהן, דווקא באביב 1941, על סף הפעלתה של תכנית הרצח… אחת התשובות האפשריות היא, כי דווקא כאשר התבצע תהליך הרצח לא חששו הנאצים להיות מתונים יותר ביחסם לחיי הדת, ולהיפך - ההתר להתפלל בפומבי שימש את מגמתם ליצור אווירה מתאימה למדיניותם, אוירה של רגיעה ואשליה…
…תעודות ארכיוניות יוצאות דופן קיימות לגבי עולם התפילה בציבור בגטו לודז'. ברשימה סודית תחת הכותרת "איפה ואיך מתפללים בגטו" ו"אודות התפילה בגטו" רושם ירחמיאל בירמן על עולם תפילה רוחש חיים מתחת לפני השטח בגטו זה. בירמן העתיק מודעות קיר…
כמו המודעה בענין "שמירת הבריאות", בה מבקשים מאנשים חולים להימנע מלבוא לתפילה בציבור כדי למנוע התפשטות מחלות. מבין שורותיה של המודעה עולה דביקותם של יהודים, המקשים לחלוק את תפילתם עם הציבור גם במצבים אלו.
בירמן תיאר את השוני בתפילות מאז השילוחים, כאשר המניינים ירדו למחתרת… לדבריו, גם כאשר החמירה הסכנה והשתנו פני התפילה, "הדבר החשוב והעיקרי אצל היהודים נשמר בהתאם לתנאים ולאפשרויות"…התקיימו תפילות בחדרים אחוריים של המפעלים ובעליות גג.
מנין מיוחד במינו כונה "מנין השומרים", ובו התפללו לאורך כל היממה במשמרות. החסידים בגטו קיימו "שטיבלך כמנהגם".… זה היה גם גורלן של התפילות בליטא… התקיימה תפילה במסתור "כמו בימי האינקוויזיציה בספרד. הסוו את ארון הקודש, כיבו את הנרות, הטמינו את כל הטליתות והמחזורים, והמתפללים הוחבאו בחדר מיוחד… בין התפילות נמסרו גם שיעורי תורה ודרשות, ובית הכנסת המאולתר המשיך להיות המקום ממנו שאבה הנפש את הכוח לקיומה… ..בתי הכנסת בוורשה נסגרו ב- 20.2.40, והתפילה בציבור נאסרה בתואנה של סכנת הידבקות.. למרות זאת, לפי הערכתו של רינגלבלום היו "למעלה מ- 600 מנינים חשאיים בחצרות, ו"בוורשה יש כ- 1,500 מנינים". הם התקיימו בדרך כלל בבתים פרטיים או בבתי רבנים, תחת שמירה מתמדת מנוכחות גרמנית. ידוע לנו, למשל, על מנינים שהתקיימו בקביעות בגטו בבית הרבי מפיסצנה, בבית הרבי מסוכטשוב רבי דוד בורנשטיין, אצל הרב מנחם זמבה, ועוד…. קטעים מיוחדים במינם על התפילות בוורשה רשם ביומנו חיים קפלן… באיסור התפילה ראה קפלן ביטוי ליעדם האמיתי של הנאצים: מאבק רוחני ביהדות ולא רק ביהודים. תחושה זו רווחה במקומות שונים בעקבות הפגיעות בקודשי העם, במועדיו ובמנהיגיו….
"הקלויז כמעט מלא. החזן מתפלל בטון ובזמרה, ולא תכיר בו ומתפללים שהעולם קרוב לרדת תהומה. הם לבושים טלית ותפילין. אם תעצום לרגע עיניך ולא תביט באנשים האלה, בפניהם הצנומים… ותקשיב רק לזמזום תפילתם, תהיה בטוח שנפלת לבית אלוקים בשעת שקט ושלווה…" ברוח זו רבות העדויות על התפילה בציבור גם בלבוב, בפיטרקוב, בקרקוב, בלודז', בלובלין, ועוד - קול התפילה לא נדם..
גם שאלות הלכתיות שנגעו בשיגרת התפילה עלו בגטאות:… בשאלות אחדות עולה סוגיית זמן קריאת שמע והנחת תפילין….
בימי השילוחים מן הגטו רשמו תפילות הציבור פרק מיוחד במינו: היתה זו אולי אחת ההתארגנויות האחרונות של קבוצות יהודיות. מקומות העבודה בגטו הפכו לבתי תפילה לעת מצוא… בוורשה בקיץ 1942.. בבית המלאכה של שולץ.. בחצות הלילה התפללו ערבית, ועם הנץ - תפילת שחרית של "ותיקין"… כשנשאל ר' מאיר אלתר, בנו של הרבי מגור: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" השיב: "לאלוקים הזכות לא לשמוע את השירה, אבל אנו אסור להפסיק אותה אף לרגע!"…
אופייה המחתרתי של התפילה בציבור יצר גם שינוי בסגנונה. בדרך כלל התאפיינה התפילה החסידית בהתלהבות, בשירה ובהרמת קול. התפילות הדמומות בגטו היו שינוי מהותי… התפילה היתה, אפוא, מאויימת מפנים ומחוץ. מאויימת מתחושות הבדידות והסבל ומהיותה שבה ריקם….

מילים חדשות, כוונות מחודשות
…אחת התופעות הייחודיות בשואה היתה חיבורן של תפילות חדשות. כבר בשנות השלושים חוברו תפילות בגרמניה וגם בעולם החופשי, אך בגטאות הגדולים היתה זו תופעה נפוצה. שתיים מן התפילות, נשתמרו בידינו, הדים לסערת הנפש של המתפללים בוורשה ובלודז'….
… נשתמרו בידינו גם תפילות של אנשים ששפכו צקון ליבם בסגנון פיוטי…. במרכז התפילה עמדו, כמובן, בקשות על צרכי קיומו של הפרט, בקשת ישועה מצרותיו ותפילה לשמירת שרידי משפחתו. התביעה של האדם מעצמו לעליה רוחנית התעמעמה ככל שהתרבו הקשיים היומיומיים… ואולם, מנהיגים ניסו לנתב את הגיגי המתפלל גם לעולם שמעבר לקיומו הפיזי, אל מקור אחיזה רוחני… סדרי תפילה חדשים הונהגו במקומות שונים, ובעיקר נגע הדבר לאמירת "קדיש" ולהוספות בתפילה….

תפילות על פי תהום
…המעבר אל מחנות הריכוז נתפס בעינינו כמעבר לפלנטה בה נשללו מן האדם כל מרכיבי זהותו ותכני חייו…ברגעי הפרידה בעת השילוחים היו הורים שבקשו מילדיהם לאמר בכל מחיר תפילה אחת ביום… "העבודה שבלב" אכן נעשתה בעיקר - בלב. אך למרות הסיכון והנסיבות היו שהתעקשו להתפלל בציבור גם שם, או לבטא את תפילתם בפומבי…
… ביומנים אשר כתבו יהודים מהזונדרקומנדו באושוויץ… "קרה לא פעם שחבר שלא נהג בעבר להתפלל, גם הוא נסחף בזימרת התפילה… נהגתי לרוץ לשם, לאותו חוף, לאותה פינה בה עומדים מנינים אחדים של יהודים ומתפללים בקדושה עילאית, שם שאבתי את האור, שם נטלתי לי ניצוץ וברחתי איתו אל דרגשי. היה לי אז ליל שבת שמח…"
… תופעה נוספת, מופלאה, התגלתה במחנות: מאמץ יוצא דופן להתפלל מתוך דפים כתובים, סידורים שהוברחו במסירות נפש וכתיבה משוחזרת מן הזכרון על דפים, שהיו מצרך נדיר, או על שקי מלט… מבין תפילות היום-יום היתה אמירת קדיש ללחם חוקם של אסירי מחנות הריכוז, והיו שאמרו גם "קדיש על עצמם". "בבונה מונוביץ היה יהודי בשם מנדל האגר, ומוצאו היה ממשפחה הונגרית אדמורי"ת… היה ברור לו בתכלית שעליו לומר יום יום קדיש אחרי עצמו. הוא היה טוען שבכל פעם שאנחנו יוצאים לעבודה, אנחנו יוצאים להלוויות של עצמנו"…. התפילה באושוויץ בלטה גם במאבק המיוחד במינו על הנחת תפילין. התפילין היו אחד מן החפצים האישיים שלקח עמו היהודי המאמין לדרך, אך הכל נאלצו להשליכם לערימה בשערי המחנה. ובכל זאת, יהודים עשו גם את הדבר הבלתי אפשרי: הבריחו תפילין למחנה… הנחת תפילין היתה כרוכה, מלבד הסכנה, גם בוויתור על שינה בתנאים של עבודת פרך, ולמרות זאת קמו מוקדם, ועד שעות הבוקר הספיקו רוב המעונינים בכך להניח תפילין… מתוך סידור התפילה היהודי בחרו יהודים תפילות שונות לדרכם האחרונה, כחלק מקיום מצוות קידוש השם. מובן שאמירת "קריאת שמע", המסמלת את ייחוד הבורא ואמונתו, נשמעה מפי רבים, אך יהודים בחרו לומר גם תפילות אחרות….התפילות ליוו גם את הצועדים לעייפה בצעדות המוות ועלו גם במחנות בגרמניה, אליהם הובלו יהודים עם חיסול מחנות הריכוז…

הרב צבי הירש מייזליש כתב:
"וכאשר קרה הנס התחלנו לנגן בקול רם מזמור הנ"ל (קכ"א), ובעיקר את הפסוק 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל', ונתחזק לבבנו שהשי"ת בוודאי יהי' בעזרנו גם הלאה, וישמרנו לצאת לחיים ולשלום".


הדפסה